×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
השבת אבידה, מאיזה מקום חייב להשיבה, ובו ט׳ סעיפים
(א) הָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל, חַיָּב לְטַפֵּל בָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ לִבְעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דברים כב, א), וְאִם נְטָלָהּ עַל מְנַת לְגָזְלָהּ, וַעֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה, עוֹבֵר מִשּׁוּם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ (דברים כב, א), וּמִשּׁוּם לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט, יג), וּמִשּׁוּם לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים כב, ג), וַאֲפִלּוּ אִם יַחְזִירֶנָּה אַחַר כָּךְ, כְּבָר עָבַר עַל לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים כב, ג). נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל דַּעַת לְהַחֲזִירָהּ, וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּן לְגָזְלָהּ, אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דברים כב, א), הִמְתִּין עַד אַחַר יֵאוּשׁ וּנְטָלָהּ, אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (ויקרא יט, יג).
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) לשון הטור מימרא דרבא בפ״ב דבבא מציעא דף כ״ו ע״ב
(ב) פירש״י דלא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי
(ג) ב) שם במימרא דרבא
(ד) ג) כפי׳ התוס׳ שם דאילו לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה כדאית׳ בשילהי חולין דף קמ״א ע״א ותיקן בהשבה גם תיקן השב תשיבם אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש
(א) הרואה אבידת ישראל חייב כו׳ עד שנאמר השב תשיבם – כן הוא ג״כ לשון הטור ובפרישה כתבתי דנראה דהאי הרואה ל״ד קאמר דהא מסיק בטור והמחבר והוא מהגמ׳ דאם המתין ולא נטלה עד אחר יאוש ונטלה לעצמו אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם אלא הרואה והגביה ובאה לידו קאמר דעובר נמי משום השב תשיבם כו׳ ולשון דקרא נקט דשם בפ׳ כי תצא כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך כו׳ עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם והקרא גופיה מתחיל בלא תראה משום דסמוך ליה והתעלמת דדרשי׳ לא תראה להתעלם ולאו דהעלמ׳ עובר משום שרואה ומעלים עינו ממנו מליטלה ולהשיב אבל אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידו וזה נרמז בקרא במה שכתוב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה ודרשו בגמרא בריש פ״ק דב״מ ומצאתה דאתא לידו משמע ע״ש. א״נ הטור ורבינו במ״ש שנאמר השב תשיבם רישא דקרא נקטו וכוונתו לסופו דכתב בו לא תוכל להתעלם דהוא אזהרה משעה שרואה וכמ״ש ודו״ק:
(ב) כבר עבר על לא תוכל להתעלם – לשון גמרא איסורא דעביד עביד ומאי דהדריה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ומפרשי שם התוס׳ דהיינו אם לא הדרא עד אחר יאוש דכבר עבר על לא תוכל להתעלם דאזהריה רחמנא שלא יעלים עיניו מלהחזירם לבעלים והרי העלים עיניו עד אחר שנתייאש ממנו ונעשה כהפקר דאפילו הכי אינו עובר אלאו דלא תגזול משום דניתק לעשה שנא׳ השב תשיב את הגזילה וממילא תו אינו עובר ג״כ על השב תשיבם אבל אם מחזירם קודם שנתייאש גם אלאו דלא תוכל להתעלם אינו עובר אע״ג דכוונתו היה מתחלה להחזיקו לעצמו וכן הוא בהדיא שם בתוס׳ דפרק אלו מציאות (דף כ״ו) ובאשר״י שם דלא כע״ש שכתב דמיד שכוון לגוזלה עבר עליו ואי אפשר לתקנו ע״ש:
(א) (ס״א הרואה אבידת כו׳) מ״ש הסמ״ע דרואה והגביה קאמר אשתמיטתיה דברי הנ״י בזה בפשט דכהן והוא בבית הקברות וז״ל דמיד שרואה עובר על ל״ת ועשה וכי אמרי׳ בהמתין לה כו׳ לפי שהמתין ולא הכירה באבידתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה דודאי הרואה אבידה ולא נטלה מיד כיון ששמר אותה לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והולך לו וכשנתייאשו הבעלים ממנה נתבטלה עשה זו ולא מחמת המוצא כו׳ וכך הם דברי הרמב״ם שכ׳ הרואה אבידת ישראל כו׳ עכ״ל:
(ב) (ומשום לא תגזול) פירש״י לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית לא תוכל להתעלם אינו אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל:
(א) כבר עבר על לא תוכל להתעלם כו׳ – והרמב״ם פי״א מה׳ מלוה דין ו׳ והסמ״ג לאוין קנ״ט כתבו ואע״פ שהחזיר׳ לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורי׳ וכן העלה הרמב״ן בס׳ המלחמות פ׳ אלו מציאות דאע״פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון הלכות גדולות והרי״ף ונוסח׳ ש״ס דילן ע״ש.
(א) הרואה – ל״ד קאמר הרואה אלא הגביה ובאה לידו דהא אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידיה אבל על לא תוכל להתעלם עובר משעה שרואה ומעלים עיניו ממנה מליטלה. סמ״ע:
(ב) להתעלם – והרמב״ם פי״א ממלוה דין ו׳ וסמ״ג לאוין קנ״ט כתבו ואע״פ שהחזירה לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורים וכן העלה הרמב״ן בס׳ המלחמות פ׳ אלו מציאות דאע״פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון בה״ג והרי״ף ונוסחת ש״ס דילן ע״ש. עכ״ל הש״ך:
(א) ואפי׳ אם יחזירנה אח״כ – בפ׳ אלו מציאות (דף כ״ו) אמר רבא ראה סלע שנפלה כו׳ ואע״ג דאהדרי׳ לבתר יאוש מתנ׳ בעלמא הוא דקא יהיב לי׳ וברמב״ם פ׳ י״ד מאביד׳ כ׳ דעובר בכל האיסורין דאע״ג דאהדרי׳ לבתר יאוש מתנה בעלמ׳ הוא דיהיב. וע׳ בתוס׳ שם מ״ש בזה וגם בעל המאור נתקשה בזה פ״ב דבבא מציעא שם דלמה עובר משום בל תגזול הא מתקן לאוי׳ שהרי קיים העשה שבה והשיב את הגזילה וגזלן מצותו בהשב׳ ואפי׳ לאחר יאוש נמי שקנה הוא הגזילה עצמה אבל דמים משלם וא״כ מתקן לאוי׳ ע״ש. והרמב״ן בס׳ מלחמות שם כ׳ בישוב קושי׳ זו וז״ל והכא הוא סברא דגאון ז״ל דגזילה ואבידה היא זו ואביד׳ היא נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנה ביאוש מדאורי׳ לעולם ואם תמצא לו׳ נקנה דמים מיהא משלם וזו כיון שנטל׳ ע״מ לגזלה ולא ע״מ להשיב׳ הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה ולא ע״מ לגוזל׳ קודם יאוש א״א לקנותו ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא ולכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שע״מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצ׳ מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע״פ שהחזיר׳ עובר בכולן וזה הפירוש ברור ונכון עכ״ל ודבריו צ״ל הא דאמרי׳ ריש פרק אלו מציאות גבי יאוש שלא מדעת אע״ג דשמעינן דמייאש אח״כ באיסור׳ אתי לידי׳ דאין הטעם משום דבאיסור׳ אתי לידי׳ כיון דבאיסור׳ לא הוי אלא בגזילה ממש דגזל בידים אבל אבידה לעולם חשיב בהיתרא אתי לידי׳ אלא הטעם משום דבאיסור׳ אתי לידי׳ היינו קודם יאוש וכבר נתחייב בהשב׳ ותו ל״מ יאוש דשומר שכר שלו הוא וידו כיד הבעלים וכן מבואר להדי׳ בשטה מקובצת שם ריש פרק אלו מציאות בשם הריטב״א דז״ל אע״ג דמייאש לבסוף ל״מ ואפי׳ למ״ד בעלמ׳ יאוש כדי קני שאני הכא שנטלה בתורת גזל כיון שבשעת נטילה לא זכה הרי ידו כיד הבעלים וכנפקד שלהם שאין יאוש מועיל בו והיינו דאמרי׳ לעיל דכי אתי לידי׳ באיסור׳ אתי לידי׳ ולאו באיסור׳ ממש שהרי לא נתכוין לגזול וחייב הוא ליטלו כיון שיש בו סי׳ אלא בשעת איסור קאמרינן כלומר דכי אתי לידי׳ ברשות בעלים קיימ׳ וכנוטל מידו וז״ב עכ״ל ע״ש ועמ״ש בסי׳ קס״ג סק״א ובסי׳ רס״א סק״א ובסי׳ שס״א סק״ב.
והנה ממ״ש הרמב״ן הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים משמע דל״מ יאוש אלא ברשות שאינו שלו דוקא. וקשה מהא דאמרו פ״ק דכריתות דף ז׳ שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה ומשמע אפי׳ השור עודנו בביתו וברשותו מיהו התם יש לו׳ דמצד הפקר אתינן עלה וכן משמע מלשון הש״ס שם ומלשון הרמב״ם פ׳ י״א מנזקי ממון ז״ל שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה שהרי אם נגמר דינו הפקירוהו בעליו ע״ש והפקר ודאי מהני אפי׳ ברשותו ממש ועמ״ש בסי׳ ת״ה סק״ב אלא דבר״פ אלו מציאות גבי תאינה הנוטה לדרך ומצא תאינה תחתי׳ דהוי נמי מטעם יאוש ע״ש דף כ״א ואע״ג דהתאינה ברשותו וכן שם פ׳ אלו מציאות גבי מוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דהרי אלו שלו ושם דף כ״ד ס״ד בש״ס דמשום יאוש הוא ואע״ג דחצר השותפין הוא וכדאמרי׳ בנדרים [דף מ״ו] והרי בה״כ דהוי כמו חצר שאין בו דין חלוקה ע״ש וא״כ לא נפיק מרשותו ואפ״ה מהני בי׳ יאוש וכן בהשולח דף מ״א גבי נתייאשתי מפ׳ עבדי משמע בתורת יאוש ואע״ג דעבד חשב לעולם ברשותו דיד עבד כיד רבו ולכן נראה דהרמב״ן לא אתי לאפוקי רשות בעלים אלא ברשותו נמי מהני יאוש כל היכ׳ דלא אתי חצירו וזכה לו וכמו האי דכתב הרמ״א בסי׳ רס״ח ע״ש אלא דכתבו להא שידו כיד הבעלים ושומר שלהם הוא הלכך אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים היינו דכיון דהשומר אינו מתייאש שהרי הוא ת״י וידו כיד הבעלים א״כ יאוש דבעלים ל״מ אבל היכא שמונח בחצירו בענין דחצירו לא קנה לו וכמ״ש הרמ״א בסי׳ רס״ח מהני יאוש שפיר.
אמנם יש מקום עיון בהא דאמרו ר״פ א״מ אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש כו׳ בדבר שיש בו סי׳ כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואע״ג דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתי לידי׳ באיסור׳ אתי לידי׳ דליכי ידע דנפל לא מייאש כו׳ כי פליגי בדבר שאין בו סי׳ אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיני׳ רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיני׳ מייאש כו׳ ולפמ״ש הגאון והרמב״ן דאבידה שנטלה ע״מ שלא להשיבה נקנה הוא ביאוש כיון דלאו באיסור׳ אתי לידי׳ וידו כיד בעלים נמי לא הוי כיון דנטלה שלא להשיבה א״כ הא דאמרו בדבר שיש בו סי׳ כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש אע״ג דמייאש לבסוף אם נטלה ע״מ לגוזל׳ ולא להשיב׳ א״כ כי מייאש מיני׳ לבסוף נקנה היא ביאוש. ואם נטלה ע״מ להשיבה א״כ אפי׳ נתייאש מרי׳ מיני׳ מקמי דתיתי לידי׳ נמי לא קני לה כיון דלא נתכוין לקנות׳ אלא להשיבה לבעלים. ונראה דנהי דלא קני לה כשנטלה להשיבה כיון דלא נתכוין לקנות׳ מצי קני לה אח״כ כיון דכבר נתייאש מארי׳ מיני׳ וידו כיד הבעלים לא הוי אלא היכא שנטלה ע״מ להשיב׳ קודם יאוש דהוי לי׳ שומר אבידה והוי לי׳ שומר שכר של הבעלים ה״ל ידו כידו אבל כי מטא לידי׳ אחר יאוש דאין שומר אבידה כלל כיון דלא נתחייב כלל בהשבה א״כ נהי דלא קנה בשעת הגבהה משום דלא נתכוין לקנות׳ מצי קני לה אח״כ בעת שירצה כמ״ש ומשום מגבי׳ מציאה לחבירו נמי לא הוי דלא מיירי שנתכוין להגבי׳ לזכות לבעלים אלא שנטלה שלא יזכה הוא בה אלא להשיבה ליד הבעלים אבל לא בתורת זכי׳ לבעלים וכמ״ש וכן כי פליגי ביאוש שלא מדעת נמי מיירי כי האי גוונ׳ שנוטל׳ ע״מ להשיב׳ דלמאן דאמר לא הוי יאוש כי נטלה ע״מ להשיב׳ צריך להחזירו לבעלים כיון דנתחייב בהשבה וה״ל שומר אבידה וידו כיד הבעלים וא״כ אפי׳ מייאש מארי׳ מיני׳ אח״כ ל״מ כיון דידו כיד הבעלים ולמאן דאמר הוי יאוש כי נטלה ע״מ להשיבה יוכל לזכות בו אח״כ כשירצה דלא הוי עלה שומר אבידה כלל כיון דיאוש שלא מדעת הוי יאוש לא מתחייב בהשבה וכמ״ש אבל בנטלה ע״מ לגוזלה ולזכות לעצמו לא מצי מיירי דא״כ אפי׳ בדבר שיש בו סי׳ נמי קני לה כי מייאש מארי׳ מיני׳ אח״כ והא דאמרו באיסור׳ אתי לידי׳ היינו דאתי לידי׳ בשעת איסור והוי ידו כיד הבעלים וכמ״ש הריטב״א ודוק.
(א) [שו״ע] הרואה אבידה. נ״ב כתב הר״ן והרשב״א והרא״ש בפסקי נדרים דף מ״א ע״ב דמצוה לרופא לרפאות בהמת חבירו ואין לך השבה גדולה מזו. והרא״ש בפירושיו שם ובתשו׳ שם לא כ״כ:
(א) כבר עבר על לא תוכל עיין ש״ך ס״ק א׳ שהעלה דהעיקר כהרמב״ן ותורף דברי הרמב״ן דאע״ג דיאוש לא קנה בגזל משום דבאיסורא אתי לידיה ואפילו למ״ד יאוש קונה מ״מ דמים בעי לשלומי היינו דוקא בגזל מיד הבעלים אבל גזל אבידה לפני ייאוש ונתייאש קנה ביאוש ואפילו דמים א״צ לשלם דבגזל דאבידה ייאוש קני דדוקא בגזל מרשות הבעלים לא מהני יאוש אבל נטלה ע״מ להחזירה כיון דנעשה שומר של הבעלים הרי ידו כיד הבעלים ולא נפיק מרשותי׳ דבעל האבידה ולא מהני יאוש באבידה רק היכא דנפיק מרשותי׳ עיין ברמב״ן ומוכח מדבריו דאם נאבד דבר ומונח בבית אע״ג דשמעי׳ דייאש לא נקנה ביאוש כיון שלא יצא מרשותו. אמנם מדברי התוספות בב״מ דף כ״ו בד״ה ליזיל בתר בתרא וז״ל ואין מתייאש ממנו כיון דאין נכרים אתו וכו׳ משמע דאם שמענו דאייאש דמהני ייאוש וכן בקצה״ח הקשה ע״ז מתאנה הנוטה לדרך וממצא בבה״כ אף דבחצר השותפין הוא כמבואר בנדרים דף מ״ו ומנתייאשתי מפ׳ עבדי דמוכח דאפילו הוא ברשותו מהני ייאוש ולפע״ד נראה דכמו הגזילה מיקרי אינו ברשותו כמו כן אבידה אמנם דוקא כשהוא מונח במקום שאינו משתמר דהוי כהפקר לכל עובר ושב מיקרי האבידה שכבר יצא מרשותו ומהני ביה ייאוש אבל כשהוא במקום המשתמר מיקרי ברשותו ולא מהני ביה היאוש דלא רבתא רחמנא יאוש רק גבי אבידה וזה לאו שמה אבידה כמבואר בסי׳ ר״ס דכשמונח במקום המשתמר לאו שמה אבידה מש״ה כתב הרמב״ן באבידה כשנטל׳ ע״מ להחזירה כיון דהוא שומר של הבעלים לא מהני ייאוש והוא מה״ט דכיון דמונח במקום המשתמר של הבעלים הרי לא יצא מרשותו ולפ״ז כשמונח האבידה במקום המשתמר הוי כחצירו ולא גרע משלוחו והוי כאילו שלוחו משמר׳ ולאו שמה אבידה ולא מהני ייאוש ולפ״ז לא קשה כלל דממה שהקשה מעבד דמהני ביה ייאוש אף דיד עבד כיד רבו והרי הוא ברשותו מ״מ כיון דהעבד גזל את עצמו וברח הוי כאילו הוא ביד גזלן אחר ומיקרי אינו ברשותו. ולפ״ז אין ראיה ג״כ מדברי התוספות דף כ״ז הנ״ל דשם ג״כ דאבידה בחצר שאינו משתמרת דלא מיבעיא בג׳ נכרים ודאי דמיקרי אינו משתמר אלא אפי׳ בג׳ ישראלים מכל מקום מיקרי אינה משתמרת ע״ש: גם מה שהקשה בקצה״ח מהא דיאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סי׳ דממ״נ במאי מיירי אי בנטלה ע״מ לגזלה הא מהני ביה ייאוש להרמב״ן ואי בנטלה ע״מ להחזירה לבעלים הא אפילו באייאש מעיקרא הוא של הבעלים כמו במגביה מציא׳ לחבירו וכו׳ ע״ש ולא ק״מ דמיירי שנטל׳ שלא ע״מ לגזלה והיה בדעתו שאם יתוודע לו שכבר נתייאשו הבעלים יהיה שלו כדין ובאם שיתוודע לו שעדיין לא נתייאשו הבעלים יחזירנה להבעלים כדין ופשוט ומה שתירץ הוא דלא הוי כמגביה מציאה כיון שלא נתכוין רק להחזירה לבעלים בתורת החזרה ולא בתורת זכייה ע״ש אין בו שום סברא דסוף סוף הגביה בשביל הבעלים ומיד קנאו הבעלים בהגבהה שלו (ובסמ״ע ס״ק א׳ יש שם ט״ס וכצ״ל לא תוכל להתעלם והוא אזהרה משעה שרואה ותיבת דאתי לידיה הוא ט״ס וצ״ל שרואה. וגם בסמ״ע ס״ק ט״ז יש ט״ס וכצ״ל ואפילו בא לידו וט״ס ליד הבעלים:
המתן עד לאחר ייע״ש – נ״ב: ע׳ לעיל בסי׳ קצ״ח שהוכחנו דגם אם לא בא לידו עד לאחר יאוש אם הוא באופן שלא מצי זכה בו תיכף ומיד אז לא מצי זכה בי׳ אח״כ כיון דהוי כמו באיסורא אתיא לידו כיון דלא מצי זכה בו תיכף שוב הוי כבאיסורא אתי׳ לידי׳ עיי״ש. מיהו זה דוקא לדברי הש״מ והג״א שם אבל לפימ״ש הרא״ש והתוס׳ שאר תירוצים בזה יש לומר דס״ל דקנה כה״ג אח״כ. או אפשר דנהי דאינו בזאח״ז מ״מ בב״א מצי קנה דס״ל דלא קיי״ל כרבה דכל שאינו בזא״ז. וכמ״ש הפ״י בקידושין ד״נ עייש״ה. ולכך ס״ל דחצרו וקנייתו באים כאחד. ולכך תרצו בענין אחר וזה פשוט:
נ״ב: הנה גרסינן בש״ס פ״ב דב״ב אר״ח רוב וקרוב הולכין אחרי הרוב. ופריך מוהי׳ העיר הקרובה וכו׳ ומשני בליכא ועיי״ש בתוס׳ אפילו בקורבא דמוכח מיירי עיי״ש. וקשה לי מ״ט לא פריך ממשנה דמכשירין פ״ב משנה ג׳ ב׳ ברכות אחת טהורה ואחת טמאה המזיע קרוב לטמאה טמא. לטהורה טהורה. ומ״ט לא נלך בתר רובא אם המים שבשני׳ נפישא ואין לתרץ התם נמי בליכא דהרי אח״כ במשנה בגסטריות וכדומה מחלק שם בין רוב או לא. וכן במשנה וי״ו זיין שם מחלק הכל בין אם יש שם רוב או לא. והו״ל לחלק ג״כ כן. ובע״כ דזה מיירי אפילו אם איכא רוב נמי קרוב לזה טמא ולזה טהור ולו יהא דמוכח יותר דהזיעה הוי מן הקרוב אכתי קורבא דמוכח מוכח דקרוב עדיף ואין לומר כיון דהוי דשיל״מ דאפשר בטבילה ואזלינן לחומרא בתר קרוב דתינח לחומרא אבל לקולא אם הוי קרוב לטהור למה לא נלך בתר רוב לחומרא וצ״ע:
(הקדמה)
הלכות אבידה ומציאה
(א) {א} הרואה את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם:
{ב} ואם נוטלה ע״מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפילו אם יחזירנה אח״כ כבר עבר משום לא תוכל להתעלם:
{ג} נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם:
(א) {א} המוצא את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה על מנת לגזלה ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תגזול וכו׳ עד אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו:) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואף ע״ג דהחזירה (לפני) [אחרי]⁠א יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה עובר משום השב תשיבם המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. ופי׳ רש״י לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי לא תוכל להתעלם אינו אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל הילכך הנוטל ע״מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה: המתין לה. בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזיר עבר בלא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו עכ״ל.
ואהא דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד כתבו התוספות וא״ת והלא לאו דלא תגזול מיקרי ניתק לעשה פרק שילוח הקן אם כן כיון דלענין גזילה לא מיקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן ויש לומר דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:
א. בדפוס ראשון: ״לפני״, אך כנראה צ״ל כמו בגמרא: ״אחרי״.
(א) האם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דהמוצא במקום שיש שם רבים הרי אלו שלו, אפי׳ ברוב ישראל. הב״י בסעיף ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דבה״ג בב״ק בעמוד תסט, כתב דהלכה כרשב״א ברוב גויים וברוב ישראל הוי בעיא דלא איפשיטא, ע״כ, וסמ״ג בעשה עד, כתב דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר דברוב גוים הרי אלו שלו.
מצא במקום שהרבים מצויים והוא עשיר האם כופים עליו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר. הש״ך בסעיף ה, הביא מהאגודה בשם ראבי״ה וראב״ן דכופין, ע״כ, ובראב״ן שלפנינו סי׳ תנג דין יח, ליתא דבר זה, אלא רק כתב דדינא על שמעון לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר, ע״כ, ולא חילק כלל אם עשיר או לא.
הרואה אבידה ואינו מרימה האם בכל גוונא עובר בלא תוכל להתעלם. דבר המסתבר הוא דכל היכא דיותר יש לחוש שהאבידה לא תגיע למאבדה ע״י שיטול את האבידה מאשר שאם ישאירנה במקומה, כגון דליכא כמעט חשש שתגנב ממקומה וקל למוצאה, ואם יטלנה אפשר מאוד שלא ימצא את הבעלים, בכה״ג ליכא לאיסור לא תוכל להתעלם ואדרבה מצוה עליו להתעלם, ודבר זה תלוי בכל אבידה ואבידה לגופה.
המגביה מציאה קודם יאוש ועבר זמן כדי שיתייאשו הבעלים. הנמוק״י בב״מ לד ד״ה והא דא״ל, כתב בשם הר״ן, דאם מציאה היתה בחצר של אדם קודם יאוש ואח״כ יתייאש, בעל החצר לא קנה כלל עולמית כיון דבאיסורא אתא לידיה, והמוצא אותה אח״כ הרי אלו שלו כיון דבהיתירא אתא לידיה, ע״כ, ולכאורה היה נראה דה״ה המוצא מציאה ואתא לידיה באיסורא דהיינו קודם יאוש ואח״כ עבר זמן כדי שיתייאשו הבעלים, דלא קנה המוצא כלל, והחוטף ממנו הרי אלו שלו, אמנם מסתבר שיש לחלק, דהנמוק״י איירי בחצר וא״כ אינה זוכה לבעל החצר אלא דבר שהוא זכות לו ולכך לא קניא כלל, מה שאין כן גבי אדם המוצא דנהי דלא קנאה שיהא שלו מ״מ כשהגביה את המציאה, אם הגביה על דעת לשמור את האבידה לבעליה א״כ כבר נתחייב בשמירתה והוי באחריותו וקנאה לגבי זה ואסור לחטפה ממנו, והכי נמי משמע קצת בנמוק״י בב״מ לח ד״ה ואם נטל, שכתב דכיון דבאיסורא אתא לידיה צריך לשמרה עולמית, ולא כתב דהלוקחה מידו הרי אלו שלו. ומ״מ מדכתב הנמוק״י בשם הר״ן דשייך בחצר דינא דבאיסורא אתא לידיה ולא קני אף לאחר יאוש, ואע״ג דבחצר ודאי דלא נתחייב בעל החצר להיות שומר אבידה כיון דלא נטלה על מנת להשיבה, ואין אדם נעשה שומר בעל כרחו, א״כ חזינן דדינא דבאיסורא אתא לידיה הוי אף כשאין דין שומר אבידה, וא״כ זה דלא כדברי הרמב״ן במלחמות בב״מ לט ד״ה והכי, שכתב דדוקא כשנטלה להיות עליה שומר אבידה אמרינן ביה באיסורא אתא לידיה ולא קני מה שאין כן כשאינו שומר אבידה עליה דשפיר קני לאחר יאוש, וכן מדברי הרז״ה במאור שם ומדברי הראב״ד בהשגות על המאור מבואר דפליגי על הרמב״ן בסברא זו, וא״כ נמצא בידינו דהמגביה מציאה קודם יאוש ע״מ לקחתה לעצמו ואח״כ עבר זמן כדי יאוש הבעלים, אמרינן דבאיסורא אתא לידיה ולא קני למציאה, דהכי סבירא לר״ן ולנמוק״י ולמאור ולראב״ד, והרמב״ן יחידאה דס״ל דקני, ולפי זה לא צדק הר״ע איגר בהשגתו על הסמ״ע בסעיף ד, דהקשה על הסמ״ע מדברי הרמב״ן, כיון דהרמב״ן יחידאה בזה ולא קי״ל כוותיה, אמנם לשון הגאונים מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, משמע יותר כמו שכתב הרמב״ן בביאור דבריהם ולכך אפשר דדבריו עיקר, וצ״ע לדינא.
זוטו של ים שייך אף ברשות האדם ובחצירו. כ״כ הר״ן בשבת קכד ד״ה חשבון, גבי נפלה דליקה בחצירו, אולם אפשר דכיון שיש דליקה ממילא הויא לה חצר שאינה משתמרת ולא קניא וא״כ זה לא מחמת שדין זוטו של ים גובר על קנין חצר, אלא דליכא לחצר כלל.
יאוש לא מהני כשהאבידה בחצירו המשתמרת של האדם. כ״כ הנמוק״י בב״מ לד ד״ה והא דא״ל.
הא דאמרינן דהמציל מן הארי והדוב וזוטו של ים הרי אלו שלו היינו דוקא כשאין הבעלים יכולים להציל כלל. כן מבואר מדברי סמ״ג בעשה עג.
הא דאמרינן שטף נהר עציו ואבניו ואין ידוע אם נתייאשו הבעלים חייב להחזיר אף כשאין הבעלים יכולים להציל היינו כשאינם יכולים להציל בתחילת השטיפה עד שיתרחק ולא יוודע של מי הוא אבל לאחר מכן יכולים להציל. כן הביאו הטור והב״י בסעיף ז אות יד, ויש להעיר דכן הביא להלכה סמ״ג בעשה עג, בשם ר״י.
אבידת קרקע גם צריך להציל שאם ראה נהר בא לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם. כן הביא השו״ע בסעיף ט, והכי איתא בב״מ לא., וכתבוהו הרי״ף בב״מ מה, והרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה יא,כ, והרא״ש בב״מ ב,כג, וסמ״ג בעשה עד.
(א) הרואה את האבידה כו׳ עד שנאמר השב תשיבם מיד אחר זה מסיק רבינו וכתב דהשב תשיבם אינו עובר אלא משעה שבאה לידו וקודם לכן אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וא״כ צ״ל דמש״ר הרואה את האבידה ל״ד קאמר אלא ר״ל שראה ונטלה אלא דא״כ ק׳ למה לא כתב דגם קודם הנטילה עובר משום לא תוכל להתעלם לכן נראה דהרואה דוקא קאמר ומ״ש שחייב שנאמר השב תשיבם רישא דקרא נקט וכוונתו אסיפא דקרא דשם בפ׳ כי תצא כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו׳ עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם וכיוצא בזה מצינו כמה פעמים דנקט רישא דקרא וכוונתו אסופו וגם בפ׳ הניזקין יליף מוקדשתו לכבד לכהן ועיקר לימודו מסיפא דקרא דכתיב קדוש יהיה לך (וכמ״ש לעיל סימן צ״ו ובי״ד ס״ס רכ״ח) והקרא גופא מתחיל בלשון לא תראה משום דכתיב בתריה והתעלמת לא תוכל להתעלם דעובר עליו משעת ראיה דמתעלם ומ״ש הכתוב השב תשיבם קאי אמ״ש ומצאתה ולשון מצאתה דאתא לידיה משמע כדאיתא בגמרא ריש פ״ק דב״מ:
(א) הרואה את האבידה חייב כו׳ עבד״ר:
(ב) ואם נטלה ע״מ לגזלה כו׳ עד אלא משום לא תוכל להתעלם כו׳ מימרא דרבא פ׳ אלו מציאות (דף כ״ו ע״ב) ופרש״י לא תגזול שייך אשעת הנטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי לא תוכל להתעלם אינו אלא אזהרה לכובש עיניו ונמנע מלהציל הילכך הנוטלה ע״מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל משנטלה עד שישיבנה איכא משום השב תשיבם עכ״ל:
ומש״ר ואפילו אם יחזירנה אח״כ ר״ל אחר שנתייאשו הבעלים וכן איתא בגמרא שם בהדיא ואזה קאמר שם דאע״ג דהחזיר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דלא תוכל להתעלם דעבד עבד אבל לאו דלא תגזול ניתק לעשה ונתקן בהחזרה וממילא לא עבר נמי על השב תשיבם ואם החזירם קודם יאוש גם על לאו דלא תוכל להתעלם תו לא עבר כיון דתיקן האיסור בעוד שם אבידה עליו כ״כ התוס׳ והרא״ש שם וכן הן דברי רבינו וק״ל:
(ג) בד״א שהוא במקום כו׳ אריש הסימן קאי:
במקום שחייב להשיב משם לאפוקי מצאה במקום שרובה כותים וכדמסיק:
להסתפק שהיא אבידה לאפוקי מצאה בצד גדר וכיוצא בו וכמש״ר (ר״ס רס״א):
שמוכחת שהיא אבידה שם ר״ס רס״א חמור וכליו הפוכין וכיוצא בו:
ושלא תהיה מדעת דהיינו באשפה העשויה לפנות כמ״ש בס״ס ר״ס:
ויהיה בה שוה פרוטה כמ״ש בר״ס רס״ב:
וסימן בגופה או במקומה שם:
ושיהיה מטפל בה כו׳ (בסי׳ רס״ג) של מי שהיה חייב כו׳ לאפוקי של כותים (בסי׳ רס״ו):
(א) {א} הרואה את האבידה חייב ליטפל בה וכו׳. נראה דלפי שאפילו רואה את האבידה בשדה חייב ליטפל ולהביאה לעיר כדלקמן בסימן רס״ג וגם אפילו רואה מרחוק חייב ליטפל אחריה ובגמרא ס״פ ב׳ (דף ל״ג) נתנו שיעור רו״ס אמה ראייה שיש בה פגיעה ויליף לה מכי תפגע דכתיב לגבי אבדה ומכי תראה דלגבי פריקה אלמא דחד דינא אית להו ותדע דהא לשם (דף ל״ב) עבד צריכותא לקראי דאבדה ופריקה וטעינה. לפיכך כתב רבינו סתם הרואה את האבדה חייב ליטפל בה וכו׳ ונסמך על מ״ש שיעור רו״ס אמה וב׳ שלישי אמה לגבי פריקה לקמן בסימן רע״ב סעי׳ ו׳ וצ״ע למה לא כתבה רבינו גבי השבת אבדה גם הרמב״ם לא כתבה אלא גבי פריקה בפי״ג מה׳ רוצח:
(ב) {ב} ואם נטלה ע״מ לגוזלה וכו׳ בפ׳ אלו מציאות אמר רבא רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש וכו׳ ואע״ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהב ליה ואיסורא דעבד עבד ופי׳ התוס׳ והרא״ש דודאי בחזרה תיקן הלאו דלא תגזול דניתק לעשה כדכתיב והשיב את הגזילה וגם עשה דהשב תשיבם תיקן בחזרה אלא דעל הלאו דלא תוכל להתעלם שעבר קאמר דלא תיקן דכיון שלא החזיר קודם יאוש מתנה הוא דיהב ליה וז״ש רבינו ואפי׳ אם יחזירנה אחר היאוש כבר עבר משום לא תוכל להתעלם דלאו זה לא תיקן בחזרה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁהוּא חַיָּב לְהָשִׁיב מִשָּׁם, וּבְמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בָּהּ בַּאֲבֵידָה, וְשֶׁתְּהֵא בְּעִנְיָן שֶׁמּוּכָח שֶׁהִיא אֲבֵידָה, וְשֶׁלֹּא תִהְיֶה מִדַּעַת, וְשֶׁיִהְיֶה בָּהּ שְׁוֵה פְרוּטָה, וְשֶׁיֵּשׁ סִימָן בְּגוּפָהּ אוֹ בִּמְקוֹמָהּ, וְשֶׁהָיָה מְטַפֵּל בָּהּ אִם הָיְתָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁתִּהְיֶה שֶׁל מִי שֶׁחַיָּב לְהָשִׁיב אֲבֵידָתוֹ; אֲבָל אִם חָסֵר אַחַת מִכָּל אֵלּוּ, אֵינוֹ חַיָּב לְהָשִׁיב אֲבֵדָתוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ה) ד) שם סעיף ד׳ מוצא הדין יתבארו כ״א ואחד בסעיפים הבאים כל אחד במקומו
(ג) בד״א במקום שהוא חייב כו׳ – עד סוף הסימן כן הוא לשון הטור ויתבררו בסימני׳ שלפנינו ובפריש׳ כתבתי מראה מקום לכל אחד מהן ע״ש:
(ד) ושתהא בענין שמוכח כו׳ – מיהו אע״פ שמוכח צ״ל במקום שראוי להסתפק בה שהיא אביד׳ דאל״כ שמא ייאש ממנ׳ בשעה שאבדה וכמ״ש בס״ג וע״ל סימן רס״ב:
(ג) שמוכח – מיהו אע״פ שמוכח צ״ל במקום שראוי להסתפק בה שהיא אבידה דאל״כ שמא ייאש ממנה בשעה שאבדה וכמ״ש בס״ג וע״ל סי׳ רס״ב. סמ״ע:
(א) בד״א במקום כו׳ – בסי׳ זה. ובמקום כו׳ בסי׳ ר״ס:
(ב) ושתהא כו׳ – בסי׳ רס״א:
(ג) ושלא – ס״ס רס״א:
(ד) ושיהיה כו׳ ושיש כו׳ – בסי׳ רסב:
(ה) ושהיה כו׳ – בסי׳ רסג:
(ו) ושתהיה כו׳ – בסי׳ רס״ו:
(ב) ושיש סי׳ בגופה – בפרק ב׳ דמציעא [דף כ״ז] איבעי׳ להו סימנין דאוריית׳ או דרבנן מאי נפקא מיני׳ לאהדורי גט אשה בסימנין אי אמרת דאוריית׳ מהדרינן ואי אמרת דרבנן כו׳ באיסור׳ לא עביד רבנן תקנת׳ כו׳. ועלת׳ בספיק׳ וכדאמר בגמ׳ פרק קמא דמציעא (דף י״ח) רב אשי מספק׳ לי׳ סימן דאוריית׳ או דרבנן וכן הסכמת כל הפוסקים וכמבואר בטור וב״י וש״ע סי׳ י״ז שלא להתיר בעדות אשה ע״י סימנין והקשו בזה מהא דאמרי׳ בחולין פרק אותו ואת בנו דף ע״ט בהא דאמר עייל לי הני דדמיין להדדי ואמרינן עלה שמע מינה סימנין דאוריית׳ וראיתי בש״ע הקטנים בשם הרב הגאון מוהר״ר עוזר להוכיח מזה דשני סימנין דאוריית׳ דה״ל כמו סי׳ מובהק והתם שני סימנין היו ע״ש. אמנם נראה דלא קשה מידי לפי מ״ש הר״ן בחידושיו לחולין שם ז״ל סימנין דאוריית׳ פירש״י דמסימני אבידה קאמר והקשה הרמב״ן מה ענין זו לזו אפי׳ כשתמצא לומר סימנין אלו דאוריית׳ י״ל שאין מחזירין אבידה בסימנין דלמא מחזי חזא א״נ כסומ׳ בארוב׳ אלא ודאי סימנין אלו קאמרינן שהן עיקר לסמוך עליהן בענין זה וגמר׳ גמירי לה והאי דומיא דאמרי׳ בפרק אלו טריפות גבי סימני ביצים סימנין לאו דאוריית׳ עכ״ל וא״כ התם הגמ׳ גמירי לה לסמוך בהנך סימנין דדמין באודני כו׳ וה״ל כמו סימני חיה ובהמה וז״ב: והנה בזה נראה לפענ״ד הא דבעי לה לאהדורי גט אשה בסימנין ולא קאמר נפקא מינה לעדות אשה במיתת הבעל בסימנין ולפמ״ש הרמב״ן י״ל דס״ל דגבי הכרת מת ודאי מהני סימנין מן התורה אלא דבעי לה לאהדורי גט אשה דיש לומר מחזא חזא או כסומא בארוב׳ ובעדות אשה דנאמן עד אחד ולא חשיד למשקר אלא להכרה בסימנין ודאי מהני מן התורה: ולפי זה כיון דבעי לה לאהדורי גט אשה ומשום דגבי גט אין השליח נאמן וכמ״ש הרשב״א והר״ן דחשו למשקר משום דלא ניחא ליה דלהוי תרעומת הבעל עליה או משום נוגע בשכרו י״ל דסימן לא מהני ומשום דמחזי חזא או כסומא בארוב׳ לזה הוכיחו שם מהא דאמרו אף השמל׳ היתה בכלל כו׳ אף כל דבר שיש לו סימנין והיינו דא״כ באביד׳ לא מהני סי׳ משום דמחזי חזי וכסומ׳ בארוב׳ ומשני סי׳ כדי נסבה והדר פשט לה מחמור בסי׳ אוכף ודחי לה בעדי אוכף. והקשו בזה דאמאי לא משני בסימן מובהק דודאי מהני. ולפמ״ש י״ל כיון דבעי לה לאהדורי גט אשה ולא בעי לה בהכרת מת בסימן אלמא דס״ל דסימן דאורייתא אלא באבידת הגט משום מיחזא חזי כו׳ א״כ מה לי סימן מובהק או לא כיון דאמרי מיחז׳ חזי או כסומ׳ בארובה והדר פשיט לה כתנאי דתניא אין מעידין על השומ׳ אליעזר בן מהבאי אומר מעידין על השומ׳ מאי לאו בהא קמפלגי דת״ק סבר סימן דרבנן ואליעזר בן מהבאי סבר סימן דאוריית׳ היינו דפשיט מת״ק דהלכתא כוותיה וכיון דסברי סימן דרבנן אפי׳ בהכרת מת דהתם לא חשוד למשקר כיון דעד אחד נאמן בעדות אשה ואפ״ה סברי סימן דרבנן א״כ מכל שכן באביד׳ דהוי דרבנן ואפי׳ לא אמרו כסומ׳ בארוב׳ ולא חזי ליה כיון דגוף הסימן דרבנן ודחי לה דכולי עלמא סי׳ דאורייתא והכא בשומא מצוי בבן גילוי קמפלגי או בסימנין העשוין להשתנות קמפלגי וא״כ לפי זה אכתי אפשר באביד׳ לא מהני ומשום הנך טעמא דמשקר וכמ״ש דמחזי חזי כו׳ איבעית אימא דכ״ע סי׳ דרבנן והכא בשומ׳ סימן מובהק קמפלגי כו׳ ובזה ודאי שפיר מהני סימן מובהק כיון דלא חשוד למשקר בעדות אשה כמ״ש ואכתי נ״מ באבידת הגט בסימן מובהק דמשום מחזי חזי או כסומ׳ כו׳ אפי׳ סימן מובהק לא מהני: ובזה נראה לענ״ד ליישב דברי הרמב״ם שכתב בפ״ז מהל׳ נחלות וז״ל או שנהרג ולא הכירו פניו אבל אם הי׳ להם סי׳ מובהקים בגופו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדותן אע״פ שאין משיאין אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת עכ״ל עכ״ל ע״ש. ודבריו נראין תמוהין מאד דהא בש״ס משמע דבעי לה מדאורייתא וכמו שאמרו שם בגמ׳ למ״ד סימן דרבנן איך מחזירין אבידה בסימן ואמרו משום תקנת׳ ע״ש וא״כ איך כ׳ דלא החמירו בסימן אלא מפני איסור כרת וליכא למימר דמיירי מסימן מובהק ביותר דבזה אפי׳ בעדות אשה אנו מתירין וע״כ מיירי מסי׳ אמצעי וע׳ כסף משנה פ׳ י״ג מגירושין.
ולפי מ״ש נראה דאיבעי׳ שם בב״מ (דף כ״ז) ודאי בעי לה מדאוריי׳ וכדאמרו שם היכי מחזירין אביד׳ בסימן ופשיט לה נמי מחמור בסימן אוכף דקר׳ אלא דזה הוא באביד׳ הוא דבעי לה ומשום מיחזי חזי או שאומר כסומ׳ בארוב׳ אבל היכא דהסימנין אמת ודאי מהני סי׳ מן התודה מדלא בעי לה אלא לאהדורי גט ולא בעי לה בהכרת מת להתיר לאשה וכמ״ש והא דלא סמכינן בעדות אשה בסימן היינו ממימרא דרב אשי בפ״ק דמציעא (דף י״ח) דקאמר נקב יש בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא רב אשי מספקא ליה סימנין אי דאוריי׳ אי דרבנן והתם ליכא למימר משום ספיקא דבעי לה באבידה ומשום חשש משקר דמחזי חזי וכמו שכתב דאם כן סימן מובהק ביותר נמי לא מהני וכמו שכתב כיון דמחזי חזי או שאומר כסומ׳ בארוב׳ וע״כ בענין שאין בו חשש משקר ואפ״ה בעי סימן מובהק ביותר א״כ ע״כ מוכח דלאיסור כרת ל״מ הסימן מצד עצמותו אע״פ שאין בו משום משקר וסובר הרמב״ם דגם רב אשי לא מספקא ליה בדאו׳ אלא ס״ל דמן התורה ודאי מהני סי׳ מצד עצמות׳ כל שאין בו משום שקר אלא מספקא ליה אי אחמירו ביה רבנן אי לא והיינו דקאמר רב אשי מספקא ליה סי׳ אי דאוריית׳ אבל מדרבנן ל״מ משום חומרא דכרת אי דרבנן והיינו דאפי׳ מדרבנן נמי מהני ולזה בעי סימן מובהק ביותר אבל בעלמא לא החמירו ומשום הכי כתב הרמב״ם דיורדין לנחלה בעדותן אע״פ שאין משיאין את אשתו וכדמוכח מדרב אשי דמספק׳ לי׳ בעצמות הסימן אינו אלא חומרא באיסור כרת וכמ״ש ויתיישב בזה דברי הרמב״ם פ״ג מגירושין ז״ל הי׳ לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פ׳ ובהשגות ז״ל כ׳ הראב״ד ז״ל ואפי׳ לשליח עכ״ל ולפמ״ש י״ל דכיון דהשליח חשיד למשקר וכמ״ש הרשב״א והר״ן וא״כ ה״ל ספיקא דש״ס בב״מ נ״מ לאהדורי גט ומשום מחזי חזי וא״כ סי׳ מובהק גמור נמי ל״מ כיון דמשקר בסימן ולא שאומר כסומ׳ בארוב׳ לזה כתב הי׳ לעדים דאין בהם משום משקר אלא ספיקא דרב אשי בעצמות הסי׳ אי אחמירו ביה רבנן אי לא ובסי׳ מובהק גמור לית גימגום בעצמות הסי׳. והרב המגיד שם כתב ז״ל ובהשגות אמר אברהם אפי׳ לשליח ונראה שאף רבינו יודה בזה ומוכיח מן הגמ׳ עכ״ל ולפמ״ש י״ל דס״ל להרמב״ם דהשליח אינו נאמן אפי׳ בסי׳ מובהק גמור ומטעמא שכתבנו ומאי דאמר רב אשי כגון דקאמר נקב יש בצד אות פ׳ היינו דקאמרי עדים ודוק וראיתי לחקור בסימנין אם הוא דוקא באבידה אבל להוציא ממון ל״מ סימנין והנה ביבמות (דף קט״ז) גבי שומשמי משמע דאם היה סי׳ מובהק הוי מהני לאפוקי ממונא וכן בש״ך רצ״ז האריך בענין סימנין להוציא על ידן והעלה בפשיטות דסי׳ מובהק ודאי מהני ואפי׳ במגו אינו נאמן דה״ל מגו במקום עדים ע״ש.
אמנם בעיקר סימנים קשה לי טובא דנראה דל״מ שום סי׳ להוציא דבחולין דף צ״ו אמר רב יצחק ברי׳ דרב משרשי׳ תדע דטביעות עינא עדיף מסימנ׳ דאלו אתו בתרי ואמר פלני׳ דהאי סימנא והאי סימנ׳ קטל נפשי׳ לא קטלינן לי׳ ואלו אמרי בתרי אית לן ט״ע בגוי׳ קטלינן לי׳ וכתבו שם תוס׳ ד״ה פלני׳ דהאי סי׳ וז״ל וא״ת והאיך מחזירין שטר ע״פ סימנין והא אי אתו סהדי ואמרי פלניא דהאי סי׳ והאי סי׳ לוה מפ׳ מנה לא מפקינן מיני׳ וי״ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מחזירין שפיר אבל ממון שביד בעלים אין להוציא ע״י סימנין דה״נ לא הוי מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי האי חפץ דהאי סימנא והאי סימנא דפלניא הוא עכ״ל. ומבואר דאין להוציא כלל ע״י סימנין ומשמע אפילו בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וראה עתה בידו דאין לומר לקוח נמי לא מפקינן כמו דלא מפקינן ממונא אלו אתו בתרי ואמרי פ׳ דהאי סי׳ והאי סי׳ לוה מפ׳ מנה וא״כ בהך דאשה שלום בהנך שומשמי שאמרי חושבנא אתרמי ומשמע הא סי׳ מובהק מהני ולפי מה דמוכח מפ׳ ג״ה (דף צ״ו) בתוס׳ הנזכר מוכח דל״מ סימנין כלל לאפוקי ממונא וכן בהך דא״נ דף ע׳ שאמרו דוקא דהבא פריכא אבל כלים דלמא יהבי סימנין היכי מהני סי׳ להוצי׳ ממון ולכן נראה דהך דפ׳ א״נ וכן הך דפ׳ האשה שלום דמיירי שהפקידו בעדים וכמ״ש תוס׳ שם וכיון דראו עדים איך שהפקידו בסי׳ זה וראו נמי זה הסי׳ עתה בידו אמרי׳ דהוא אותו חפץ שהפקידו ולא מהימן לו׳ החזרתיו וזה חפץ אחר בסי׳ כזה דמסתבר יותר שהוא אותו הפקדון אשר הופקד בידו בסי׳ כזה מש״ה מהני להוציא שם פ׳ א״נ וכן בהנך שומשמי אי לאו דחושבנ׳ אתרמי הוי מפקינן מיניה כיון שהיו עדי פקדון בסי׳ זה אבל כל דליכא עדי פקדון אלא שראו עדים עתה ביד שמעון חפץ ואמרי האי חפץ דהאי סימנא והאי סימנא הוא של ראובן אע״ג דהוא מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר מצי טען להד״מ ול״מ סי׳ כלל להוציא ממון ואמרי׳ אתרמי סימנ׳ כסימנ׳ ואכתי איכא למידק מהא דאמרו פ׳ י״נ (דף קכ״ח) הי׳ יודע בעדות קרקע ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנה׳ אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפי׳ גלימ׳ אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין מדח משקלותיו ע״ש ומוכח מזה דמהני סימנא לאפוקי ממונא ואע״ג דהנך כולהו אמוראי אתותבו ע״ש מהא דתני׳ הי׳ יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא פסול תיובתא דכולהו תיובת׳ היינו משום דעומ׳ פסול הוא וה״ל תחלתו בכשרות וסופו בפסול כמו עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אבל פיתח מעיד שפיר כה״ג ע״י סימני מדה ומשקל וא״כ נראה מוכח דמהני סימנא להוצי׳ ואפשר דקרקע כיון שאין אדם תופס בה אע״ג דבחזקת בעלים הראשוני׳ הוא מהני סימנא להוצי׳ מחזקת מרא קמא משא״כ מטלטלין שהוא תפוס ומוחזק בהם יותר הוא דל״מ סימנא להוצי׳ גלימ׳ ונסכ׳ מיירי באביד׳ שאין אדם מוחזק בה. וע׳ בנ״י פ׳ א״נ גבי הני זוזי דיתמי כו׳ בדקינן גברא דאית לי׳ דהבא פריכ׳ ע״ש שהקשה כיון דבמשקל הוו סי׳ מה מהני דהב׳ פריכא וי״ל דמשקל לא הוי סי׳ אלא באבידה דלאו אפוקי ממונ׳ ממארי׳ הוא אבל היכא דהוי אפוקי ממונא ממארי׳ ולמיתב לי׳ לאחר כי הכא דטענינן דלאו דידי׳ לא יהבינן לי׳ אלא בסי׳ מובהק אבל משקל שהוא סי׳ דכל דהוא לא עכ״ל וע״ש ולדבריו תיקשי הא דאמרו פ׳ י״נ אפי׳ נסכ׳ אפשר דמכוין מדת משקלותיו וצ״ל נמי דמפרשי לה באביד׳ ובמרדכי פ׳ האשה שנתארמלה ז״ל ור״ת השיב תשובה ששניהן כשרין לגבות בהן שהרי כשאנו באין לקיים החתימה מהחתימה מ״ט בעינן שני שטרות לפי שבשטר אחד אין אדם יכול להכיר ענין חתימת העדים דזמנין דשבקי רווח׳ וזמנין דמשוך לגגי׳ דחי״ת וזמנין תליא לכרעי׳ וזמנין לא עביד וכו׳ ועוד צא ולמד מדאמרי׳ הי׳ יודע בעדות קרקע ונסתמ׳ כו׳ אפילו כוון מדת מצרנה׳ ומדת גמיו בגלימא ומשקל בנסכ׳ לא מהימנין להו דכולהו אמוראי איתותבו אלמא דעיקר העדות בטביעות עין ולא לדמות מלתא למלתא אלא דתקנה עבדינן בקיום משום פסיד׳ דלקוחות עכ״ל ומבואר דאין מוציאין ממון אלא ע״פ טביעת עין דוקא וכמ״ש מהך דחולין פ׳ דהאי סימנ׳ כו׳ לוה מפ׳ מנה דאין מוציאין ממון אמנם מ״ש ר״ת ראי׳ מהך די״נ בהי׳ יודע עדות קרקע ונסתמ׳ כו׳ דכולהו אמוראי איתותבו קשי׳ לן דהא אדרבה מדאמרי הנך אמוראי אפשר דמכוין מדת גמיו ומשקל משמע דסימנין מהני והא דאיתותבו אינו אלא משום דה״ל תחלתו בכשרות וסופו בפסול וסומא פסול לעדות אפי׳ להעיד בט״ע דקלא דהאי גבר׳ לוה מפ׳ מנה ומשום דהתורה פסלו לעדות ומה״ט נמי סומא פסול להעיד אע״ג דיכול לכוין ע״י סימנין ומשום דאינו עד וכבר הנחנו דברי ר״ת בצ״ע בסי׳ מ״ו סק״ח ע״ש. ונראה לישב דברי ר״ת לפמ״ש הר״י פ״ב דגיטין בהא דאמרו סומ׳ כשר להביא גט ומצי אמר בפני נכתב ובפ״נ וז״ל דאמרי בגמ׳ דהא דקתני פיתח ונסתמ׳ וחזר ונתפתח לאו דוקא דה״ה אפי׳ לא חזר ונתפתח ואיידי דקתני סיפ׳ שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה טעמ׳ דחזר ונשתפה תנא נמי חזר ונתפתח ודייק׳ רב אשי מדקתני זה הכלל דמשמע דטעמ׳ משום דגוי הוא דבעי תחלה וסוף אבל סומא דלא הוי טעמא משום פסול לא בעי תחלה וסוף אלא תחלה לחודיה דמצי למימר בפ״נ וכו׳ וא״ת והא אית לן למיפסלי׳ משום דבכולהו עדיות בעי׳ תחלתו וסופו בכשרות ומ״ה פסלינן פיתח ונסתמ׳ בארע׳ אע״ג דמצי מכוין מדת מצרנהא ובגלימ׳ מדת ארכה ובנסכ׳ משקלותיו כדאי׳ פ׳ י״נ י״ל דהתם היינו טעמא משום דלמא לא מכוין שפיר ואפי׳ תימא דמצי מכוין איכ׳ למימר דגזרו רבנן אבל גט אשה כיון דאכתוב קמי׳ ואימסר לידי׳ כשהוא פקח אע״פ שנסתמ׳ כל שיצא גט מתחת ידו יכול לו׳ גט זה שבידי בפ״נ ואפי׳ נימא דבעלמ׳ גזרינן הכא ל״ש למיגזר דהא לא אתי לאחלופי עכ״ל וכ״כ הרמב״ן בחידושיו לגיטין שם. ומבואר מדברי הרמב״ן והר״ן דסומ׳ אינו פסול הגוף כלל אלא הא דל״מ פיתח ונסתמ׳ היינו משום דלא מצי מכוין לה וא״כ מוכח דסימנין ל״מ אלא דוק׳ בט״ע וס״ל לר״ת דאינו משום גזור רבנן אלא משום דסימנין ל״מ מדינ׳ אבל בתוס׳ שלפנינו פ״ב דגיטין דף כ״ג מבואר דטעמ׳ דפיתח ונסתמ׳ פסול משום תחלתו בכשרות וסופו בפסול וסומא ה״ל פסול הגוף וכמ״ש וע״ש ז״ל והא דאמרי׳ בי״נ הי׳ יודע לו עדות כו׳ פיתח ונסתמ׳ פסול שאני הכא דגבי גט אפי׳ אשה נאמנת וכ״כ תוס׳ פ׳ י״נ שם דף כ״ח דגבי גט אקילו תחלתו בכשרות וסופו בפסול וע״ש וא״כ טעמ׳ דפיתח ונסתמ׳ משום תחילתו בכשרות וסופו בפסול וסומ׳ פסול הגוף הוא משום דכתיב או ראה פרט לסומ׳ כדתני בתוספת׳ וכמ״ש בסי׳ מ״ו סקי״ט ס״ד וא״כ סומ׳ פסול להעיד אפי׳ ע״י ט״ע דקל׳ אלא דלפמ״ש בסי׳ פ״א סקי״ג אפי׳ פיתח אינו מעיד ע״י ט״ע דקל׳ וכיון דלפמ״ש תוס׳ א״כ סומ׳ פסול הגוף וטעמ׳ דפיתח ונסתמ׳ אינו אלא משום סופו בפסול וא״כ אינו מוכח דסי׳ ל״מ אלא דכבר הוכחנו מהך דחולין פ׳ דהאי סי׳ לוה מפ׳ מנה דל״מ וכמ״ש תוס׳ להדיא דאין מוציאין ממון על פי סימנין.
(ב) ושתהיה בענין שמוכח עפר״י שפי׳ דבמקום שראוי להסתפק הוא לאפוקי אחורי הגדר ובענין שמוכח היינו כליו הפוכין המבואר בסי׳ רס״א ולפ״ז מ״ש הסמ״ע ס״ק ז׳ הוא ט״ס וכצ״ל מיהו אע״פ שמוכח צ״ל במקום שהוא חייב לחשיב לאפוקי כשמצא במקום שאין חייב להשיב משם כגון ברוב נכרים דסעיף ג׳:
{ד} בד״א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה:
(ד) {ד} בד״א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה כל זה מתבאר והולך בסימן זה ובסימנים שאחריו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ג) כֵּיצַד, הַמּוֹצֵא מְצִיאָה בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצוּיִים שָׁם, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וַאֲפִלּוּ הָעִיר מֶחֱצָה גוֹיִים וּמֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ רֻבָּהּ גּוֹיִים, וְהוּא מְצָאָהּ בְּמָקוֹם שֶׁרֹב הָעוֹבְרִים שָׁם יִשְׂרָאֵל, חַיָּב לְהַחֲזִיר. אֲבָל אִם רֹב הָעִיר גּוֹיִים, אוֹ אֲפִלּוּ רֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, וּמְצָאָהּ בְּמָקוֹם שֶׁרֹב הָעוֹבְרִים שָׁם גּוֹיִים, אֵינוֹ חַיָּב, אֲפִלּוּ אִם יָדַע שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל נָפְלָה, וְיֵשׁ בָּהּ סִימָן, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים; וּכְגוֹן שֶׁהוּא מִדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת שֶׁיָּדַע מִיָּד בִּנְפִילָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. {הַגָּה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רס״ב ס״ג. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אִבֵּד סְפָרִים לֹא מְיָאֵשׁ מִנַּיְהוּ, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב״מ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ו) ה) שם ס״ה מבריי׳ דרשב״א שם ד׳ כ״ד ע״א וכדפשט לה גמ׳ שם ריש ע״ב ממימרא דרב אשי מצא חבית וכולי וכמ״ש הרי״ף כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב עכו״ם ולא ברוב ישראל קי״ל הלכתא כוותיה וכ״כ הרא״ש וב״פ הרמב״ם בפי״א מה״ג ואבידה ד״ז
(ז) ו) משנה ח׳ בפ״ב דמכשירין והובא בפ״ב דב״מ דף כ״ד ע״א
(ח) ז) וכ״כ הרמב״ם שם מעובדא דההו׳ דאשכח ארבע זוזי דציירי בסדינא וכו׳ וכדמשני שם בגמרא שם ע״ב
(ט) ח) מבריי׳ המוצא מעות בבתי כנסיות וכו׳ וכדמפרש שם דף כ״ד ע״א
(י) ט) מהא דרבא דהוי שקיל ואזיל בתרי׳ דרב נחמן וכו׳ וכדאמר ליה רב נחמן שם ע״ב
(ה) שלא נתייאשו הבעלים – הטעם שיחשב הבעל אולי ימצאנה ישראל ויחזירנה לי:
(ו) במקום שרוב העוברי׳ שם ישראל – בפריש׳ כתבתי דדוקא קאמר בזה דבעי שרוב העוברים שם יהיו ישראל דכיון דרובא עכו״ם אמרי׳ דנתייאש מסתמא אם לא ררוב העוברים שם ישראל ולא סגי במחצה על מחצה וכ״ש בסיפא כשמצאה בעיר שרובה ישראל דחייב להחזיר אם לא שרוב העוברים שם עכו״ם וגם שם בפרישה כתבתי טעם למה לא אמרינן בזה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והיינו רוב העיר דלא אמרינן כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצריכין לומר שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לו׳ שנתגלגלו לבא לשם מרוב בני העיר וק״ל:
(ז) וכגון כו׳ – שידע מיד בנפילתו דק״ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כיון דבאיסורא בא לידו דהמוצאו דהרי לא ידעו מנפילתו בשעה שבא לידו וכמ״ש בסימן רס״ב.
(ח) דאם אבד ספרי׳ כו׳ – דאין מדרך לקנותם אלא ישראל ואינו מייאש מהן דסבר שיכריז ישראל הקונה ואתן בהן סי׳ כ״כ מור״ם בהג״ה סימן רל״ו סס״ח:
(ג) (ס״ג שרוב העוברים שם עכו״ם) מ״ש הסמ״ע ס״ק ג׳ בזה לא ידענא מה תיקן בזה דהא איתא בפ׳ לא יחפור דף כ״ד הנהו זיקא דחמרא דאשתכרין בי קופאי שרינהו רבא ופרש״י טמונים בין גפנים שבכרם והיא של ישראל ופרכינן לימא לא סבר להא דר׳ חנינא דאמר לעיל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ופירש״י כאן ישראלים מצויים יותר מעכו״ם ולא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ״ל ש״מ דלמאי דקי״ל דאזלינן בתר רובא אזלינן כאן בתר רוב העולם ולא בתר רוב ישראל המצויים כאן בכרם א״כ היינו ממש כי הכא ואמאי חייב כאן להכריז נתלה המציאה ברוב העיר עכו״ם ונ״ל דשאני הכא כיון שאפשר להתברר ע״י ההכרזה דהאבידה של ישראל עבדינן כן ולא מהני כאן שום רוב אלא לענין יאוש בעלים דבמקום רוב עכו״ם הוי האבידה של מוצאו דאפי׳ נפל מישראל מייאש לה אבל במקום דלא הוי יאוש צריך להכריז אפי׳ אם הרוב עכו״ם ומיעוט ישראל דלא מהני לזה רוב כלל כיון דאפשר בהכרזה וכהאי סברא אשכחן בתוס׳ פ׳ לא יחפור דף כ״ג ע״ב ד״ה חוץ לנ׳ כו׳:
(ב) רוב העיר עכו״ם כו׳ – עמש״ל סי׳ ר״ס ס״ג.
(ד) הבעלים – הטעם שיחשב אולי ימצאנה ישראל ויחזירנה לי. שם:
(ה) העוברים – והא דלא אמרינן בזה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והיינו רוב העיר דלא אמרי׳ כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצ״ל שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לו׳ שנתגלגל לבא לשם מרוב בני העיר וק״ל. שם:
(ו) בנפילתו – דקי״ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כיון דבאיסורא בא לידו דהמוצאו דהרי לא ידעי מנפילתו בשעה שבא לידו. שם:
(ז) ספרים – דאין דרך לקנותן אלא ישראל ואינו מייאש מהן דסבר שיכריז ישראל הקונה ויתן בהן סימן וע״ל סי׳ רל״ו ס״ח בהג״ה. שם:
(ז) כיצד כו׳ – עבה״ג. וכ״כ תוס׳ שם ד״ה סבר כו׳ והרא״ש. וכן סוגיא דכולה שמעתין שם כן. מ״מ. ופשטא דמתני׳ דמכשירין ג״כ הוא כן:
(ליקוט) כיצד המוצא כו׳ – דלא כראב״ד שכ׳ אפי׳ ברוב ישראל ממש״ש כ״ד ב׳ ר׳ אמי אשכח פרגיות כו׳ וערא״ש שם ודבריו צ״ע דא״כ ק׳ דרב אסי אדרב אסי דאמר שם ת״ש דא״ר אסי מצא כו׳ כנ״ל (ע״כ):
(ח) או אפי׳ – שם ת״ש המוצא מעות בב״כ כו׳ ש״מ כו׳:
(ט) אפי׳ רובה ישראל כו׳ – עבה״ג ושם ב׳ מצא כאן ארנקי מדאמר כאן מ׳ דבכל העיר היו רובה ישראל אלא בשוק רוב העוברין עכו״ם:
(י) אפי׳ אם כו׳ – עתוס׳ שם א׳ ד״ה כי כו׳ וז״ש שודאי כו׳ וכמש״ש מפני כו׳:
(ליקוט) אפי׳ אם ידע כו׳ – ממש״ש כ״ד ב׳ וכיון דישראל כרו כו׳ וערא״ש שם (ע״כ):
(יא) ויש בה סי׳ – שם ב׳ ת״ש דאר״א כו׳ ועבה״ג:
(יב) וכגון כו׳ – דהא דרשב״א מוקמינן שם כ״א ב׳ א״ר יצחק כו׳ וקי״ל שם כאביי:
(יג) וי״א כו׳ – עתוס׳ דב״ק קי״ד ב׳ ד״ה המכיר כו׳ והביא ראיה בנ״י ומרדכי ובהגמ״ר שם ממ״ש בב״מ שם דישראל סכרו לה וישראל כו׳:
(א) מיד בנפילתו – עבה״ט ועיין בנ״צ מ״ש בזה:
{ה} כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויין שם חייב להחזיר שלא נתייאשו בעליהן שיחשוב אולי ימצאנה ישראל ויחזיר לו אפילו אם העיר מחצה גוים ומחצה ישראל או אפילו רובה גוים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר:
{ו} אבל אם רוב העיר גוים או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העובדים שם גוים לא היה חייב אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שנודע מיד בנפילתו כאשר יתבאר לקמן:
(ה) {ה} ומה שכתב כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם חייב להחזיר וכו׳ ואפילו אם העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפי׳ רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר כותים או אפי׳ רוב העיר ישראל ומצאה במקום שהעוברים שם כותים אינו חייב וכו׳ שם (כד.) תניא וכן היה רשב״א אומר המציל מן הארי ומן הדוב וכו׳ והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם איבעיא להו כי קאמר רשב״א ברוב כותים אבל ברוב ישראל לא אמר או דילמא ברוב ישראל נמי תא שמע דאמר רב אשי מצא חבית בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימנין מותרת בשתייה למוצאה מאן אזיל בתר רובא רשב״א וש״מ ברוב כותים אמר ברוב ישראל לא אמר לעולם אימא לך ברוב ישראל נמי אמר ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכתב רב אלפס כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב כותים ולא ברוב ישראל קיי״ל הכי הילכתא וכ״כ הרא״ש וכן פי׳ הרמב״ם בפרק י״א מהלכות גזילה ודלא כהראב״ד כפסק כרשכ״א אפילו ברוב ישראל:
ומה שכתב רבינו ואפילו העיר מחצה כותים ומחצה ישראל משנה בפ״ב דמכשירין ואיתא בפ׳ אלו מציאות:
ומה שכתב או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שהעוברים שם ישראל חייב להחזיר כ״כ הרמב״ם ז״ל בפרק הנזכר וכן משמע בגמרא בפרק אלו מציאות בעובדא דההוא דאשכח ד׳ זוזי בסדינא ושדו בנהר בירן:
(ו) {ו} ומה שכתב אבל אם רוב העיר כותים כבר נתבאר.
ומה שכתב או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם כותים אינו חייב כן משמע בפרק הנזכר (שם) דתניא המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ומוקי לה בגמרא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דיתבי בהו כותים וע״כ בעיר שרובה ישראל מיירי דאל״כ אמאי נקט כנסיות ומדרשות דיתבי בהו כותים הא כל העיר דינא הכי וכן משמע נמי מדקא אמר התם דמצא בשוקא דבי דייסא או בשוקא דגלדאי הרי אלו שלו דוקא מצא באותם שווקים הוי שלו משום דרוב עכו״ם מצויים בהם אבל מצא בכל שאר העיר חייב להכריז משום דרובה ישראל:
ומה שכתב אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים שם רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי א״ל מצא כאן ארנקי מהו א״ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה הרי אלו שלו והלא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים:
ומה שכתב וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו כאשר יתבאר לקמן סימן רס״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) וכתבו הגהות מרדכי דב״מ דף קמ״ז ע״א דמספרים לא מייאש אפי׳ במקום שרובן עכו״ם וצריך להחזיר:
(ה) והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל זה לא קאי אלא אכשרוב שאר העיר כותים אבל אם היא מחצה על מחצה אפילו מקום המציאה היא ג״כ מע״מ חייב להחזיר וכן בסיפא דוקא ברוב העיר ישראל ורוב העוברים כותים הוא דפטור הא בשניהן מע״מ חייב וא״ת מ״מ לא הו״ל לרבינו לסתום אלא לפרש י״ל דרבי׳ למדנו כל זה במה שמתחיל וכתב ז״ל כיצד המוצא במקום שישראל מצויים שם חייב להחזיר דהאי מצויים ר״ל לפחות מחצה ע״מ ישראלים וכותים הם העוברים במקום שמצאו וע״ז קאי מ״ש ואפילו אם שאר העיר גם כן המחצה כותים ומחצה ישראלים אמרתי לך דחייב להחזיר ואח״כ כתב בבא חדשה ז״ל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר ולמדנו דבזה שרוב העיר כותים אין צריך להחזיר א״ל כשרוב ישראל עוברים במקום המציאה וחזר ופי׳ דבריו בדבר והיפוכו וכתב ז״ל אבל אם רוב שאר העיר כותים ור״ל ובמקום המציאה ישראלים מצויים שם והיינו מע״מ וסתם כאן וסמך נפשו אמ״ש תחילה שמיירי שבמקום המציאה ישראלים מצויים שם דכתבתי דר״ל מע״מ ואח״כ כתב או אם רוב שאר העיר ישראל ובמקום המציאה רוב כותים א״צ להחזיר:
(ו) אבל אם רוב העיר כותים כאן סתם ולא כתב איכות המקום שנמצא בו משום דאפילו במחצה ע״מ אין צריך להחזיר כמ״ש ומסתמא אין עוברים שם בעיר כזה רוב ישראלים:
(או אפילו רובה כותים כו׳) או אפילו רוב העיר ישראל כו׳ ואין להקשות הא קיי״ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולא אחר הקרוב כמש״ר בסימן זה ולקמן וסי׳ ר״ס ס״ט) וא״כ גם הכא ברישא ניזיל בתר רוב כותים שהם יותר רוב מהעוברים הישראלים ובסיפא נאמר איפכא דשאני הכא דמסתבר לומר שנפל מרוב השכיחים במקום זה עצמו שנמצא בו משא״כ התם דגם הקרוב אינו במקום שנמצא בו אלא שתאמר שנתגלגל ובא משם ולכך מסתבר טפי שנתגלגל ובא מהרוב וק״ל (וזה) [ומה] שכתב רבינו או אפילו רוב העיר ישראל כו׳ כן משמע מההיא דאמרי׳ מצא בשוקא דבי דייסא או בשוקא דגלדאי כו׳ ופי׳ הרא״ש משום דמקומות ההם רוב כותים מצויים בהם משמע אע״פ דכל העיר רובה ישראל הוא ודוק:
ומש״ר אפילו אם ידע כו׳ ויש בה סימן כו׳ כן אמרו בפרק אלו מציאות רבה הוה אזיל בתרא דרב נחמן בשוקא דגלדאי א״ל מצא כאן ארנקי מהו א״ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סי׳ מהו א״ל הרי אלו שלו והלא עמד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ע״כ ועבד״ר מ״ש בביאור זה ומזה תבין שמש״ר ויש בה סי׳ ר״ל אפי׳ בא אחד ונותן הסי׳ אפ״ה הרי הוא שלו:
שיש לתלות שנודע מיד כו׳ דאל״כ הא קיי״ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וכמו שאכתוב לשון הגמרא בסמוך (בסעיף י״ג):
כאשר יתבאר נקמן ר״ל בסי׳ רס״ב בס״ט יתבאר איזה מן הדברים שיש לתלות שנודע מיד:
(ה) {ה} כיצד המוצא מציאה וכו׳ שם בברייתא וסוגי׳ דגמ׳ וכדפסק האלפסי והרא״ש והרמב״ם דלא כהראב״ד ועיין בב״י כל הסוגיא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ד) לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא חָבִית שֶׁל יַיִן בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִם, יֵינָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַקַּנְקַן מֻתָּר. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן, אָז וַדַּאי שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא וְנִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנָה וּמֻתֶּרֶת לְמוֹצְאָהּ בִּשְׁתִיָּה אִם הִיא סְתוּמָה {וְעַיֵּן בְּי״ד סִימָן קכ״ט מִדִּין זֶה.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יא) י) שם סעיף ז׳ ממימרא דרב אשי שם
(יב) כ) כ״כ ה׳ המ׳ שם ד״ח בשם הרשב״א שהכריע דבסתימה סגי להתיר בשתיה וכו׳ כיון דהוי מציא׳ אם איתא דעכו״ם נגע אמאי הדר וסתים והוה ליה כבולשות דחביות סתומות מותרות מבואר בי״ד בסימן קכ״ד
(ט) והקנקן מותר – ואפילו אם הוא דבר שלא הרגיש בעליה בנפילתה מיד לא אמרינן שמא דישראל הוא וה״ל יאוש שלא מדעת אלא תלינן אותו ברוב עכו״ם ובודאי של עכו״ם היה מ״ה הקנקן מותר:
(י) ונתייאש ממנה – פי׳ מסתמא מייאש ממנו כיון שרוב עכו״ם שם ומיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילת׳ וכמ״ש בסעיף שלפני זה:
(יא) אם היא סתומה – פי׳ דאינו פתוחה דאז ליכא למיחש שמא נגע בו העכו״ם ואסרה בשתייה דאם פתחם עכו״ם לא הוה חזר לסתמם כשמוצאה בדרך אלא הוה מוליכ׳ לביתו או לפחות היה מניח׳ פתוחה והלך לו ול״ד למפקיד ביד עכו״ם דבעינן שיהא חותם בחותם בתוך חותם דהתם מרתת מהמפקיד שהפקידו בידו שיחזור ויראנה ויש לחוש שזייפה וחזר וסתמו וכמ״ש בי״ד סימן קי״ח ע״ש:
(ח) מותר – ואפילו אם הוא דבר שלא הרגישו הבעלים מיד בנפילתה לא אמרינן שמא דישראל הוא וה״ל יאוש שלא מדעת אלא תלינן אותו ברוב עובדי כוכבים ומש״ה הקנקן מותר. שם:
(ט) ונתייאש – פי׳ מסתמא מייאש ממנו כיון שרוב עובדי כוכבים שם מיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילתו וכמ״ש בסעיף הקודם. שם:
(יד) אם היא כו׳ – עבה״ג ועבע״א ע׳ ב׳:
(ב) [סמ״ע אות י] ומיהו צריך. נ״ב לענ״ד יש לדון בזה טובא לפי״מ דמבואר היסוד בהרמב״ן במלחמות בסוגי׳ דראה סלע לפני יאוש בדף כ״ו ע״ב דהא דלא מהני יאוש באבידה אחר שבא לידו כיון דהוא שומר אבידה ובפקדון אצלו עדיין ביד בעלים. והוי כמונח בחצר הבעלים דלא מהני יאוש. אבל בהגביה ע״מ לגוזלו כיון דמחזיקו /דאין מחזיקו/ בשביל הבעלי׳ באמת מהני היאוש שלאח״כ עיי״ש. א״כ י״ל דהכא כיון דאיכא רוב נכרים והמוצא זוכה בו בהיתר דתולה בנכרי׳ ומחזיקו לעצמו ואין עליו שם שומר בזה מהני היאוש שלאח״כ בעוד שלא נודע להמוצא שהיא של ישראל וצ״ע לדינא:
{ז} לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה גוים תולין אותה בשל גוי והיין אסור בהנאה והקנקן מותר ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאש ממנה ומותר בשתייה למוצאו אם היא רשומה דליכא למיחש למגע גוי:
{ח} מצא חבית צפה בנהר בעיר שרובה גוים אסורה ובעיר שרובה ישראל מותר אפילו מצא קרוב לבית הגוי:
{ט} ונודות של יין הנמצאים במקום שרוב מוכרי יין ישראל גדולים מותרים קטנים אסורים ואם יש קטנים וגדולים ביחד הכל מותר:
(ז) {ז} ומה שכתב לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה עכו״ם תולין אותה בשל עכו״ם והיין אסור בהנאה והקנקן מותר אמימרא דרב אשי שכתבתי בסמוך קאמר בגמרא וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה:
ומה שכתב ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאש ומותרת בשתייה למוצאה במימרא דרב אסי שכתבתי בסמוך:
ומה שכתב אם היא רשומה נראה שטעמו משום דאם אינה רשומה איכא למיחש שמא נגע בה שום עכו״ם:
(ח) {ח} מצא חבית צפה בנהר בעיר שרובה עכו״ם אסורה ובעיר שרובה ישראל מותרת אפילו מצא קרוב לבית העכו״ם.
[בדק הבית: ועיין בדברי ה״ה פי״א מאבידה:]
בפרק לא יחפור (בבא בתרא כד.) איתמר חבית שצפה על פני הנהר אמר רב נמצא כנגד עיר שרובה עכו״ם אסור כנגד עיר שרובה ישראל מותר ושמואל אמר אפילו בעיר שרובה ישראל אסור אימור מהאי דקרא אתאי וכתב הרא״ש והלכתא כרב באיסורי ואם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר אפילו נמצאת קרוב לבית עכו״ם דאזלינן בתר רוב העיר:
(ט) {ט} ומה שכתב ונודות של יין הנמצאים במקום שרוב מוכרי היין ישראל גדולים מותרים קטנים אסורים ואם יש קטנים וגדולים ביחד הכל מותר גם זה בפ׳ לא יחפור (שם) וכבר נתבארו דינים אלו בטור יורה דעה סימן קכ״ט כי שם ביתם ולא ניתנו ליכתב כאן אלא שהביאם רבינו אגב גררא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) לפיכך המוצא כו׳ מימרא דרב אסי הוא שם (דף כ״ד ע״ב) ותיבת לפיכך שכתב רבינו נמשך אסוף דבריו וה״ק לפיכך חבית הנמצא בעיר שרובה כותים אפילו נתן ישראל סימן הוא של מוצאו והיינו דוקא בשגם העוברים הם מחצה כותים לפחות וכצ״ל וסתם רבינו משום דסתם עוברים הם לפי ערך הדרים וכמ״ש לעיל בסמוך והא דנקט רבינו חבית מימרא דרב אסי נקט (ע״ש דף הנ״ל) דמההיא מימרא נלמד דברוב כותים אינו חייב להחזיר:
תולין אותה בשל כותים פי׳ שמילאו מתחילה מיין שלו ומש״ה אפילו בחבית סתם אסורה לשתות והקנקן מותר ואפילו אם הוא בענין זה שאם היה בודאי של ישראל לא הוה יאוש כגון שידוע שלא ידע באבידתו עד לאחר שבא ליד המוצא אפ״ה הקנקן מותר דתולין בשל כותי:
אם היא רשומה פירוש סתומה. ואפילו לית עליו חותם ליכא למיחש למגע כותי דאם נגע בה לא הוה טורח את עצמו לסתמו אלא היה לוקח מהיין והולך לו או היה מוליכו כולו לביתו אבל כשמפקידין בידו יין איכא למיחש טפי לזיופא וצריך שיהא חותם בתוך חותם כ״כ נ״י בשם רשב״א ור״ן וע״ע בסמוך (סי׳ רס״ב):
(ח) מצא חבית שצפה כו׳ רבינו קיצר כאן וסמך אמ״ש בי״ד (ס״ס קכ״ט) כי שם מקומו:
בעיר שרובה כותים אסור פי׳ היין אסור בשתייה ובהנאה והקנקן מותר:
ובעיר שרובה ישראל מותר מדסתם רבינו וכתבה כאן בהלכות אבידה ומציאה נראה דר״ל דמותר לגמרי לשתייה וגם להחזיק בה המוצא וא״צ להכרזה דכל שצפה בנהר ואין בה מכשולות ודברים המעכבים אותם מיד בדרך שטיפתה הבעלים מתייאשים ממנה וכמש״ר בסמוך סי״ג וק״ל:
אפילו מצא קרוב לבית כו׳ דקיי״ל כרב באיסורי דס״ל בפרק לא יחפור (דף כ״ד) דקרוב ורוב הולכין אחר הרוב:
(ט) ונודות של יין כו׳ גם זה שם בפרק לא יחפור:
גדולים מותרים כו׳ פי׳ דגדולים לא שכיחי אלא אצל המוכרים או הקונים למכור לא אצל הקונים לתוך ביתם ורוב המוכרים והקונים למכור הרי הם ישראלים להכי לא איכפת לן ברוב לוקחין כותים והן מותרין דנתייאשו דרוב העוברים כותים וק״ל:
קטנים אסורים מטעם הנ״ל דקטנים שכיחים גבי לוקחים לנפשם ורוב עוברי דרכים הלוקחים לנפשם הם כותים ופירוש אסורים היין לשתות אבל הקנקן מותר:
ואם יש קטנים וגדולים כו׳ כיון שהגדולים הם ודאי של ישראל שקנה כדי למכור והם עדות וראיה שגם הקטנים של ישראל הם וקנה אותם כדי להשוות המשא ועיין עוד בי״ד סי׳ הנ״ל כי שם מקומו:
(ח) {ח} מצא חבית צפה בנהר כו׳ מימרא דרב ושמואל בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ״ד) והלכה כרב באיסורי דכנגד עיר שרובה ישראל מותר ולא חיישינן לרוב עכו״ם היושבים על הנהר למעלה ויכולה החבית לבא משם לכאן דעקולי ופישורי הוו טבעי לה:
ומ״ש אפילו מצא קרוב לבית העכו״ם כ״כ התוספות לשם (בדף כ״ג) בד״ה רוב וקרוב הלך אחר הרוב:
(ט) {ט} ונודות של יין הנמצאים במקום וכו׳. שם הנהו זיקי דחמרא דאשתכחן בי קופאי וכו׳ ופירשו התוס׳ ע״ש הערוך בי קופאי מקום וכו׳ ולא כפי׳ רש״י טמונים בין גפנים שבכרם דאם כן לא היו נמצאים דרך נפילה וכך הם דברי רבינו שכתב הנמצאים במקום שרוב מוכרי יין ישראל כלומר שנמצאים דרך נפילה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ה) אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַדִּין בְּמָקוֹם שֶׁרֹב גּוֹיִים מְצוּיִים, אֲפִלּוּ נָתַן יִשְׂרָאֵל בָּהּ סִימָן אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר, טוֹב וְיָשָׁר לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין לְהַחֲזִיר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בָּהּ סִימָן. {וְאִם הוּא עָנִי וּבַעַל אֲבֵדָה עָשִׁיר, אֵין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(יג) ל) שם סעיף י׳ מהא דרב יהודה דהוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל וכו׳ שם
(יב) לפנים משורת הדין – ואסמכו׳ אקרא דכתיב והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכדאיתא בגמ׳ שם דף ל׳ ע״ב דדרשו ואת המעשה אשר יעשון זו לפנים משורת הדין:
(ג) אינו חייב להחזיר כו׳ – מרדכי פ׳ אלו מציאות בשם ראבי׳ וז״ל אגודה פ׳ אלו מציאות וכן אנו נוהגים להחזיר וכ״פ ראבי״ה וראב״ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר עכ״ל וכ״מ בראב״ן דצ״ג ע״ג ע״ש.
(י) להחזיר – וז״ל אגודה פ׳ אלו מציאות וכן אנו נוהגין להחזיר וכ״פ ראבי״ה וראב״ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוציא עשיר עכ״ל. ש״ך. (ועיין בתשו׳ צמח צדק סי׳ פ״ט):
(טו) ואם כו׳ – כ״כ המרדכי שם וכפי שיטתו שכ׳ דכייפינן לעשות למ״ה וז״ש חייב להחזיר וכן בס״פ האומנין וע״ל סי׳ יב ס״ב בהג״ה וכ׳ הא דר״ן והא דרשב״א בכה״ג שהמוצא כו׳:
(ליקוט) דאם הוא כו׳ – ז״ל המרדכי שם חייב להחזיר א״ל לפנים מ״ה ואשכחנא נמי בפ״ב דב״ק חייב בבא לצאת י״ש ובס״פ האומנין אלמא דכייפינן וכ״פ ראב״ן וראבי״ה והא דאמרי׳ נעשה כצווח על ביתו ולא כייפינן כר׳ לראבי״ה דאפשר שהמוצא היה עני ובעל אבידה עשיר (ע״כ):
(ג) [ש״ך אות ג] להחזיר. נ״ב עיין לעיל סי׳ י״ב ובב״ח שם ובתשו׳ צ״צ סי׳ פ״ט:
(ב) להחזיר לישראל – עבה״ט ועמ״ש לעיל סי׳ י״ב ס״ב סק״ו בשם התומים ותשובת שבו״י דהך כופין היינו בדברים ע״ש:
{י} ואף על פי שמן הדין אינו חייב להחזיר במקום שרוב גוים מצויין שם מ״מ טוב וישר הוא לעשות לפנים משורת הדין להחזיר למי שנותן בו סימן אף על פי שרוב גוים מצויין שם:
(י) {י} ואע״פ שמן הדין אינו חייב להחזיר במקום שרוב כותים מצויין שם מ״מ טוב וישר הוא לעשות לפנים משורת הדין להחזיר למי שנותן בו סימן אע״פ שרוב כותים מצויין שם בפ׳ אלו מציאות (בבא מציעא כד:) רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא א״ל מצא כאן ארנקי מהו א״ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א״ל חייב להחזיר תרתי א״ל לפנים משורת הדין:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ומשמע דלא כייפינן לזה וכ״פ האשר״י ריש אלו מציאות דלא כמרדכי שכתב שם בשם ראב״ן וראבי״ה דכייפינן לעשות לפנים משורת הדין וכתב הא דלא כייפינן להחזיר להציל מזוטו של ים משום לעשות הטוב והישר מיירי דוקא בעני המציל ובעל אבידה הוא עשיר עכ״ל וא״כ אפי׳ למ״ד דלא כייפינן על זו מ״מ למידין דבמציל מזוטו של ים אית ביה משום עשיית הטוב והישר:
(י) מ״מ טוב וישר הוא כו׳ שם בפרק א״מ רב יודא הוה אזיל בתר שמואל בשוקא דבי דייסא א״ל מצא כאן ארנקי מהו א״ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א״ל חייב להחזיר תרתי א״ל לפנים משורת הדין ע״כ:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ו) מָקוֹם שֶׁרֻבָּן גּוֹיִים וְרֹב טַבָּחִים יִשְׂרָאֵל, בְּהֵמָה אוֹ עוֹף הַנִּמְצָא שָׁם שָׁחוּט, מֻתָּר וְהוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וְאִם עוֹף חָטַף בָּשָׂר וְהִשְׁלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, אֲפִלּוּ אִם רֹב יִשְׂרָאֵל, הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֲשׁוּ בְעָלָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(יד) מ) שם סי״א מהא דר׳ חנינא סבא גדי שחוט וכו׳ כדאמר רבא שם
(טו) נ) מעובדא דההו׳ דיו דשקיל בשרא וכו׳
(יג) ורוב טבחים ישראל – פי׳ רוב המוכרים לבני העיר אפי׳ לעכו״ם המה ישראל מ״ה מותר אפילו באכילה הן דאבדה עכו״ם הן דאבד׳ ישראל דודאי נתייאש ממנה כיון דרוב העיר עכו״ם ומשום חשש טריפה ליכא למיחש דמיירי בעיר שביום שנמצא בה טריפה מכריזין ומודיעין אותו לבני העיר וביותר נראה דמ״ה נקט המחבר בהמה או עוף דמיירי שמצא בשלימותו ואין לחוש לטריפתן שהרי בידו לבדקו וגם לשחיטה שאינה ראוי ליכא למיחש דרוב ישראל המצויים אצל שחיטה מומחים הם והרי גם כאן רוב טבחי ישראל וכמ״ש בי״ד סימן א׳ ומיירי ג״כ דנמצא בענין דליכא לאוסרה משום בשר שנתעלם מן העין והוא בא׳ משני עניינים או דבהמה או דעוף הנמצאים ניכרים הם שלא באו מעלמא אלא משל א׳ מבני העיר זאת והרי כאן הם רוב טבחי ישראל ומה״נ י״ל דנקט בהמה או עוף שהן בשלימותם והן ניכרים וידועים של מי הם או שראה המוצאו מרחוק שנפלה מיד אדם ואף שאינו יודע אם מישראל אם מעכו״ם הוה ובנמצא אפילו ביד עכו״ם והן במקום דרוב טבחי ישראל קי״ל דלא אסרינן משום בשר שנתעלם כדאיתא בגמ׳ וכתבתיהו בפרישה בי״ד סי׳ ס״ג דלא שייך לומר שנתחלף ובא ממקום אחר אלא כשמונח בקרן זויות ולא כשהוא ביד א׳ אפילו הוא עכו״ם ע״ש ובפרישה גם שם בסי׳ ס״ג כתב הטור בשם רשב״ם וכתב שם שכן הסכים הרא״ש דלא חיישינן לאיסור בשר שנתעלם מן העין אלא במקו׳ דאיכא ריעותא לפנינו כגון אם אבד הבשר ומצאו אח״כ או שנטלה העוף לפנינו והחזירו דכיון שנאבד או ניטל מנגד עינינו חיישינן שמא נתחלף מה שאין כן כשלא נאבד אלא נמצא ביד ישראל או עכו״ם או שראה א׳ שנפל מידם דליכא ריעותא לפנינו אלא אמרינן זה הנמצא בידו עתה הוא שהיה בידו מקדם ולקחה מטבחי ישראל:
(יד) עוף חטף בשר – מיירי שחטף לפנינו בשר כשר אפילו העיר שחטף בה הוא רוב ישראל וחזר והפילה באותה העיר מות׳ להמוצאו דדרך העוף להוליכו למרחוק ונתייאש ממנו הבעל מיד בשעת חטיפתו:
(ד) (ס״ו עוף חטף כו׳) כתב הסמ״ע סק״ז אפילו חוזר והפיל באותה העיר כו׳ ק״ל למה כתבו רבינו והמחבר והוליכו למקום אחר דהא אפי׳ חזר והשליכו כאן הוה יאוש מיד בשעת החטיפה וי״ל דמ״מ אם חוזר ונפל במקום הזה או סמיך לא מייאש דרגילות הוא בשעת החטיפה לפעמים נופל הדבר החטוף מפיו מחמת שלא החזיקו בפיו היטב ע״כ לא מייאש כל זמן שהעוף סמוך למקום החטיפה וברמב״ם כתב השליחו לחצר אחרת:
(יא) טבחים – דינים אלו נתבארו היטב ביו״ד סי׳ א׳ ס״ד ובסי׳ ס״ג ע״ש ועיין מ״ש הסמ״ע בזה:
(ד) [שו״ע] עוף הנמצא שם. נ״ב עיין ש״ך יו״ד סי׳ א ס״ק י״ח:
{יא} מקום שרובן גוים ורוב טבחים ישראל בשר הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו דכיון דרובן גוים נתייאשו הבעלים:
{יב} אבל עוף שחטף בשר והשליכו למקום אחר אפילו אם רובן ישראל הוא של מוצאו שודאי נתייאשו בעליו:
(יא) {יא} {יב} מקום שרובן עכו״ם ורוב טבחים ישראל בתר הנמצא שם שחוט מותר וכו׳ אבל עוף שחטף בשר והשליכו למקום אחר מותר אפי׳ אם רובן ישראל הוא של מוצאו שודאי נתייאשו בעליו (שם) ההוא דיו דשקל בשרא ושדייה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול לנפשך והא רובא ישראל נינהו ש״מ הלכה כרשב״א אפילו ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו א״ר אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב״א משום שחיטה כר׳ חנניא בנו של ר׳ יוסי הגלילי מדהתירוהו לו משום שחיטה רובה ישראל נינהו ש״מ הלכה כרשב״א אפי׳ ברוב ישראל אמר רבא רוב עכו״ם ורוב טבחי ישראל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) בשר הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו שם פ׳ א״מ (סוף דף כ״ד) ר׳ חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו ומסקינן שם דהוה במקום דהוה רוב כותים ורוב טבחי ישראל ורוב ישראל המצויים אצל שחיטה מומחין הן ומש״ה התירוהו לו משום שחיטה וגם התירוהו לו משום מציאה דודאי נתייאשו ממנו בעלי ישראל כיון דהוה שם רוב כותים ורבינו לרבותא נקט בשר הנמצא שם שחוט דאע״ג דחתיכת בשר מצא ולא ניכר בה שחיטה וגם אין בה סימן דשל ישראל היתה אפ״ה מותרת באכילה כיון דרוב טבחי ישראל נינהו מסתמא מטבחי ישראל הוא כמו ביין הנמצא בנודות הגדולות דאזלינן בתר המוכרין וכשהן רובן ישראל מותר ושחוט ל״ד קאמר דשחיטה אינה סימן אפילו בבהמה או עוף שלם ולנבילה או לטריפה ליכא למיחש דקלא הו״ל אם נמצא טריפה במטבחיים או שמבדילין אותו גם י״ל דמש״ה נקט שחוט לומר דאע״ג דהוא מסתמא או ודאי שחוט ומתירין לו לאכול דאמרינן שרוב טבחי ישראל הוא אפ״ה מותר לו גם כן משום מציאה ומיירי באופן דליכא לאסור משום בשר שנתעלם מן העין כגון בהמה שהכירה שהיא של אחד מבני העיר הזאת ולא באה מעלמא או שראינוה מרחוק שהניחה אדם שם דבכה״ג לא חיישינן אפילו אם היה עכו״ם כיון דרוב טבחי ישראל נינהו ומהם קנה העכו״ם דהרא״ש ורבינו ס״ל כרשב״ם דלא חיישינן אלא באבד ומצאו או בעוף שהפינה לפנינו דאיכא למיחש דבמקום רוב טבחי עכו״ם באה אבל אם מצאה אפילו ביד עכו״ם והוא במקום דרוב טבחי ישראל שם שרי וכמ״ש בפרישה בי״ד (סי׳ ס״ג ע״ש):
(יב) אבל עוף שחטף כו׳ פי׳ בגמרא שחטף לפנינו דליכא למיחש שמא עכו״ם לקחו:
אפילו רובן ישראלים כו׳ לשון הגמרא שם לפני דין הנ״ל ההוא דיו דשקיל בישרא ושדייה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי א״ל זיל שקול לנפשך והא רובא דישראל נינהו שאני דיו דכזוטו של ים דמי ע״כ מוכח מזה דאפילו אם הבעלים עומדים וצווחים נעשה כצווח על ביתו שנפל ואפילו אמר לא נתייאשתי לא מהימנינן ליה וכמש״ר בסמוך וא״כ מש״ר שודאי נתייאשו לאו סתמא קאמר אלא אפילו עומדים וצווחים שלא נתייאשו לאו כל כמינייהו משום דודאי נתייאשו והטעם דדרך העוף לילך למקום מרחוק ולהשליכו למקום שאינו יכול להחזירו ועיין מ״ש הרא״ש על זה בשם הראב״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ז) הַמַּצִּיל מֵהָאֲרִי וְהַדֹּב, וְזוֹטוֹ שֶׁל יָם (פֵּרוּשׁ, לְשׁוֹן יָם הַחוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו עֲשָׂרָה אוֹ ט״ו פַּרְסָאוֹת וְשׁוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּדֶרֶךְ חֲזָרָתוֹ וְכֵן עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם), וּשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר (פֵּרוּשׁ, כְּשֶׁהַנָּהָר גָּדֵל וְיוֹצֵא עַל גְּדוֹתָיו וּפוֹשֵׁט, רַשִׁ״י), הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ. {מִכָּל מָקוֹם, טוֹב וְיָשָׁר לְהַחֲזִיר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף ה׳. וְאַף עַל גַּב דְּמִדִּינָא אֵין חַיָּבִין לְהַחֲזִיר בַּאֲבֵדוֹת אֵלּוּ, אִם גָּזַר הַמֶּלֶךְ אוֹ בֵּית דִּין חַיָּב לְהַחֲזִיר מִכֹּחַ דִּינָא דְמַלְכוּתָא אוֹ הֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר. וְלָכֵן פָּסְקוּ ז״ל בִּסְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם, שֶׁגָּזַר הַמּוֹשֵׁל גַּם הַקְּהִלּוֹת שֶׁכָּל מִי שֶׁקּוֹנֶה מִן הַגּוֹיִים שֶׁהִצִּילוּ מִן הָאֲבֵדָה הַהוּא שֶׁיַּחֲזִיר לִבְעָלָיו, שֶׁצְּרִיכִין לְהָשִׁיב, וְאֵין לוֹ מִן הַבְּעָלִים אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת).} וְאִם יֵשׁ מִכְשׁוֹלוֹת בַּנָּהָר שֶׁעַל יְדֵי כֵן דָּבָר הַצָּף בּוֹ עוֹמֵד שָׁם, אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן מִסְתָמָא לָא הָוֵי יֵאוּשׁ. {הַגָּה: וְאִם הוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אִם הַבְּעָלִים יְכוֹלִים לְהַצִּיל וְהֵן רוֹדְפִין אַחֵר הָאֲבֵדָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁם, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם אֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ מַצִּילִין, לֹא זָכָה בָּהֶן הַמּוֹצֵא (טוּר). אֲבָל אִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּיל מִיָּד, וְהוּא עוֹמֵד וְאֵינוֹ רוֹדֵף אַחֲרָיו, וַדַּאי מִיָּאֵשׁ. וּסְתָמָא (לֹא) הָוֵי יֵאוּשׁ (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנַּ״ל). אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁבָּרְחוּ מִבַּעֲלֵיהֶן, הָוֵי הֶפְקֵר, וְכָל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן. וְדַוְקָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַעֲלֵיהֶן לְהַחֲזִירָן (רַ״ן ר״פ שִׁלּוּחַ הַקֵן).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(טז) ס) שם סי׳ כ׳ ברייתא דרשב״א שם ע״א במסכת ע״א דף מ״ג ע״א
(יז) ע) כן כ׳ הרא״ש שם דהאי מתייאשי׳ דקתני שם קאי אסרטי׳ ופלטי׳ ורבים מצויים שם אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל
(יח) פ) שם ושם בב״מ דף נ״ד ע״ב אהא דההוא גברא דאשכח ד׳ זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן וכו׳ ופירש״י מכשולות אבני׳ וסתימת גדר שעושין לדגים
(יט) צ) דאז הוכחה שהן שלהם ואינ׳ מתייאשין ומחזירין להם טור וכ״כ התוס׳ שם ריש ד׳ כ״ב
(כ) ק) אע״ג דנתייאשו הבעלי׳ אח״כ כשנודע להם דכשמצאו באיסורא בא לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין שם ושם ומבואר בסעיף א׳
(כא) נלע״ד שצ״ל דבר שיכול להציל וכו׳ וכן הוא בתוס׳ ובמרדכי וסיימו שם אע״ג שיכולים להציל אח״כ ע״י הדחק כגון שבשעת שטיפה היו יכולים להציל בלא דוחק והסמ״ע הגיה בענין אחר והמעיין יבחר ואין כאן מקום להאריך
(כב) ר) פי׳ שלא ידענו אם היו בעלים שם והיו יכולים להציל מיד או לא
(טו) וזוטו של ים כו׳ – פרש״י פ׳ אלו מציאות (דף נ״א ע״ב) מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו (נראה דכל שיוצא מחול הים ששם השם יתב׳ את גבולו להיות עומד בתוכו נקרא חוזר לאחוריו) י׳ פרסאות או ט״ו פרסאות פעמים ביום וחוטף מה שמוצא שם והולך זוט לשון גודל ושרוע בל׳ יוני כמ״ש הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי ואל זטוטי ושלוליתו של נהר דכשהוא גדול ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל) הנמצא:
(טז) הרי הוא שלו – אפי׳ בא לידו לפני יאוש דשם בגמרא יליף לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דמיתורא ״דממנו דרשינן את שאבדה הימנו ומצויה אצל כל אדם הוא בכלל אבידה וחזרה יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואפילו אמר לא מייאשנה ואפילו מרדף אחר שטיפה בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם וה״ל כצווח על ביתו שנפל:
(יז) חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא – בסי׳ שנ״ו ס״ז כתב כה״ג דבגניבה נוהגין מדינא דמלכותא להחזיר אף לאחר יאוש ושינוי רשות:
(יח) ואם יש מכשולות בנהר כו׳ – פי׳ עצים או אבנים הקבועים בנהר ומעכבים הדבר הנפל לשם מלהלך למרחוק:
(יט) אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד כו׳. עד וסתמא הוה יאוש – לפי הנוסחא ״זה הנדפס בס״י דסתמא ״הוי יאוש צריכין לפרש דה״ק ל״מ אם עמד שם ואינו רודף אחריו דהוה יאוש אלא אפילו סתמא דלא ידענא אם עמדו שם או רדפו אחריו או לא ג״כ הוה יאוש אבל קשה דדברי מור״ם נראין כסותרים זא״ז דברישא כתב אם הבעלים יכולין להציל והן רודפין כו׳ לא זכה המוציא דמשמע הא אם אינן יכולין להציל אפילו רודפין אחר האבידה מיד לא מהני והוי יאוש ודוחק לו׳ דברישא איירי ג״כ באינו יכול להציל מיד ומ״ה בעינן שירדפו והרדיפה מהני דא״כ ל״ל למור״ם בסיפא אריכות דברים ז״ל אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל כו׳ כיון דברישא גם כן מיירי מזה והל״ל בקיצור אבל עמדו שם ואינו רודף או סתמא הוי יאוש ועוד דהתוספ׳ כתבו בשמעתי׳ בפי׳ דבאינן יכולין להציל מיד אפילו רדפו הבעלים אחר האבידה לא מהני והוי יאוש וכתבתי לשונו בפרישה. וגם ק׳ מש״כ מור״ם בזה דמסתמא הוי יאוש ובטור כ׳ דמסתמא לא הוי יאוש ע״ש ודוחק לומר דהטור מדבר מסתמא אחרינא שכ׳ ז״ל אם סתמא הוא שלא ידענא אם נתייאשו או לא לא הוי יאוש ומור״ם איירי כאן מסתמא שלא ידענו אם רדפו או לא דהיא היא גם ק׳ למה השמיט מור״ם דברי הטור בזה וגם בשאר דינים שכתב בזה ולקח שיטה לנפשו ע״כ נראה לפרש דמ״ש והוא עומד ואינו רודף כו׳ דהאי וי״ו דוהוא הוה וי״ו החולקת וה״ל כאלו כתב או שעומד שם ותרתי מילי נינהו וה״ק אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד או שהוא דבר שיכול להציל מיד והוא עומד שם ואינו רודף אחריו ודאי מייאש ואח״כ צריך להגיה תיבת לא כצ״ל ובסתמא לא הוי יאוש ור״ל סתמא שלא ידענו אם היה שם וכל׳ הטור וכן מצאתי בהגהת מור״ם בכתיבת ידו בהדיא כתוב שם האי תיבת לא והשמטה בדפוס היה והשתא עולין דבר מור״ם יפה דהויין כהטור הבנויין ומיוסדים על דברי התו׳ כמ״ש בפרישה ע״ש ודוק ולא כע״ש דהעתיק ל׳ מור״ם ולא שם לבו לאחד מהדברים שכתבתי:
(ה) (ס״ז ואם הוא דבר כו׳) תחלה נבאר דברי רבינו כי יש כאן מקום עיון רב במ״ש אם היו הבעלים מרדפין כו׳ וע״ז כתב והוא שיהיה בענין שאם עומדים כו׳ דמשמע שמיירי באמת אין עומדין שם ותו צ״ע במה שכתב על חלוקה הב׳ דאין יכול להציל במקום השטיפה אם עמדו שם כו׳ הא אפי׳ רדפו הוה יאוש כיון דא״א להציל ונ״ל דרבינו קאי בזה על נהר שיש בו מכשולות שזכר בסמוך דאם יש באבידה סי׳ לא מיקרי יאוש מסתמא ואמר ע״ז דלענין דבר שאין בו סי׳ לא מהני המכשולות אלא בענין שיהיה יכול להציל ע״י איזה פעולות תיכף במקום השטיפה ונזה הוה דינא דכ״ז שהוא עוסק באותן הפעולות ורודף להתעסק להציל אף אם קדם אחר והציל לא זכה דאנן סהדי דלא מייאש מחמת אותו שיקדים עצמו להציל וזה לא יוכל ליתן סי׳ דהיא סומך שיעידו עדים על חטיפתו ועסקיו להציל תיכף שנשטף אין לך סי׳ גדול מזה ומש״ר אי אפי׳ אינם שם כו׳ קמל״ן חלוקה הב׳ דכיון דאפשר להציל רק שלא ידעו הבעלים מזה דהוא יאוש שלא מדעת ולא מהני קדימת האחר ועל ב׳ חלוקות שזכר כבר כ׳ אח״כ ובא אחר והצילו דלא זכה וקאמר אח״כ אבל אם לא יוכל להציל תיכף אלא ע״י המכשולות זה לא מהני מידי דאף אם יש עדים שהקורות היו שלו מ״מ אמרי׳ שנתייאש מהם כיון שא״א להציל דההיא הצלה שע״י המכשולות לא מהני ליה רדיפתו כיון דהוא רחוק מכאן קרוב הדבר שיקדמנו הקורה לשם וזה אין בו סימן בודאי מייאש מינ׳ וה״ג אלא עד שילך למרחוק שם לא יועיל כו׳ ול״ג ושם בוא״ו וכוונת רבינו בבבא זו לפירושו דמ״ש שמועיל לו מה שיוכל להציל היינו דוקא מיד ע״י רדיפתו ועסקיו אבל לא מהני ההצל׳ שע״י המכשולת מטעם שזכרנו ואמר אח״כ על אותו הצלם דמהני דהיינו מיד אם עמד שם כששטף ונתייאש כו׳ הרי אנו רואין דלא ניחא ליה בההיא הצלה וא״כ סמך על המכשולות ודאי הוי יאוש ונרא׳ להוסיף כאן ו׳ א׳ ולגרוס ואם עמדו כו׳ ומש״ר אח״כ ואם סתמא הוא כו׳ לכאורה פירושי דלא היו שם הבעלים וכעין שפירש בתוספות שהביא ב״י אבל א״א לומר כן דזה כבר זכרו רבינו כמ״ש או אפי׳ אינו שם אלא נראה דה״ק ואם סתמא שלא נודע אם היה באופן שנתייאשו דהיינו שלא היה אפשר להציל או היה אפשר להציל מסתמא לא הוה יאוש אך מדברי רמ״א נראה שהיה מפרש מש״ר אם עמדו שם כו׳ אמ״ש שלא הי׳ יכול להציל והוא דבר תמוה כיון שאינו יכול להציל אפי׳ רדפו הוה יאוש ובסמ״ע תיקן זה וכתב דמ״ש רמ״א והוא עומד ר״ל או שהוא עומד ביכול להציל ומה יעשה בדברי רבינו שכתב אם עמד שם שא״א לפרש כן גם מ״ש רמ״א וסתמא הוי יאוש הוא תמוה דבד״ר כתב לא הוי יאוש ובסמ״ע כתב שצ״ל גם בדברי רמ״א לא הוי יאוש ושכן ראה בכתיבת יד של רמ״א ומ״מ דרכו של רמ״א בדברי רבינו נסתר ממני והנלע״ד כתבתי:
(ד) ואם הוא דבר שאין בו סימן כו׳ – עיין בתשו׳ מהרא״ן ששון סי׳ רכ״א.
(יב) שלו – ואפי׳ אמרו הבעלים דלא מייאשו ואפי׳ מרדף אחריה דבטלה דעתו אצל כל אדם. סמ״ע:
(יג) דמלכותא – בסי׳ שנ״ו ס״ז כת׳ הרמ״א כה״ג דנוהגין מדינא דמלכותא להחזיר גניבה אפי׳ לאחר יאוש ושינוי רשות. [שם]:
(יד) ואם – עי׳ בתשו׳ מהר״א ששון סי׳ רכ״א:
(טז) (ליקוט) אפי׳ הבעל כו׳ – הרא״ש ס״ב וס״ו וכמש״ש כ״ד ב׳ והלא כו׳ וכ״ש כה״ג (ע״כ):
(יז) אם גזר כו׳ – כמ״ש בפ״א דגטין ופ״י דב״ק ופ״ג דב״כ:
(יח) או הפקר כו׳ – כמ״ש בפ׳ האשה רבה ופ׳ השולח:
(יט) ואם הוא דבר כו׳ – צריך להגיה כאן ובטור והוא ע״פ תוס׳ כ״ב ד״ה שטף כו׳ דגמ׳ משני שם הב״ע כשיכול כו׳ וק׳ דא״כ ס״ד בשא״י להציל א״כ מאי פריך לרבא ועוד אפי׳ בעלים מרדפים שלו דהוי כזוטו של ים ובב״ק קטז ב׳ ה״ד כו׳ ופי׳ דלס״ד ג״כ בשיכולין להציל בקל אלא דס״ד בדבר שאין בו סי׳ ופי׳ סתמא שאין הבעלים שם והשתא ג׳ חילוקים בדבר מרדפין חייב להחזיר לא מרדפין שלו סתמא חייב לאביי וכן קי״ל אלא דלרבא קשיא ומשני הב״ע כו׳ ר״ל בשיש בהן סי׳ ופריך א״ה כו׳ וסלקא שמעתא דביש בהן סימן בכל הג׳ אופנים חייב להחזיר ומשני הב״ע כו׳ ואפי׳ יש בהן סימן וכל הג׳ אופנים כמו יכול להציל בקל ואין בהן סימן לאביי הכלל דבא״י להציל לעולם שלו ויכול להציל ויש בו סימן לעולם חייב להחזיר אין בו סימן או שיכול להציל אחר שטיפה ע״י הדחק אפי׳ יש בו סימן מרדפין וסתמא חייב אין מרדפין שלו:
(כ) אווזין כו׳ – תוס׳ בחולין קלט א׳ ד״ה כיון כו׳ ואע״ג דלא קי״ל כרב דוקא לגבי הקדש משום כל היכא כו׳ אבל מרשות בעלים מיהא נפיק וכמו בשיירא בב״ק קטז ב׳ וז״ש ודוקא כו׳:
(ג) או הפקר ב״ד – עיין ש״ך סי׳ שנ״ו שכתב וז״ל דעיקר הטעם אינו כו׳ דמכל מקום דיינינן הכי משום דגם בישראל דיינין הכי ובתה״ד אתי שפיר טפי דכתב הכי דייני עתה כו׳ ואף על גב דמנהג גרוע שהוא נגד תורה לא אזלינן בתרי׳ יש לו׳ דהאי מנהג שנתקן כך דפשיטא שיש כח ביד הדור לתקן תקנה ועוד דגם בדינא דמלכותא כך הוא עד כאן לשונו. אמנם נראה דזה לאו מנהג גרוע אלא מנהג טוב וישר הוא דכיון דאמרו בגמרא דאבידה דלאחר יאוש מחזירין לפנים משורת הדין והוא משום ועשית הישר והטוב דמהכא נפקא לן לפנים משורת הדין וכן ביאוש ושינוי רשות אמרו בפרק הגוזל בתרא בירא שמים מחזיר לבעלים הראשונים ומשום הכי כשראו חכמי הדור לתקן שיחזיר לאחר יאוש אין זה מנהג גרוע ח״ו וכן כ׳ במרדכי פרק אלו מציאות ז״ל אמר ליה לפנים משורת הדין ואשכחנ׳ נמי בפרק הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוי כייפי להו להני כדאי׳ פרק האומנין גם אנן כייפינן למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני רב יוסף והודעת להם את הדרך כו׳ וכן פסק ראב״ן וראב״י דכייפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ״ל והיינו דאף על גב דבעלמא לא כייפי למיעבד לפנים משורת הדין הכא ראו הב״ד לתקן תקנה זו ואין זה מנהג גרוע כיון דיאות למיעבד לפנים משורת הדין ובפרט שהוא נמי דמ״ד. ותדע דהא כתב הרמ״א סעיף ה׳ דאם הוא עני ובעל אבידה עשיר א״צ להחזיר וכיון דכתב דהשתא דינא הכי משום דמ״ד א״כ למה נהדר פני דל דודאי עני ועשיר משפט אחד הן מצד דמ״ד או מצד הפקר ב״ד. ודוחק לו׳ דהרמ״א סעיף ה׳ מיירי היכא דליכא דמ״ד וליכא נמי הפקר ב״ד אלא כיון דעיקר הטעם אינו משום דמ״ד אלא משום דראוי נמי למיעבד לפנים משורת הדין להכי דיינין הכי בישראל ועשו כפי׳ לעשות הישר והטוב ולפנים משורת הדין אינו אלא למי שהיכולת בידו ומשום הכי אין העני מחויב להחזיר ודי לו לעני במשפט כתוב ועמ״ש בסי׳ שנ״ו סק״ד.
(ג) אבל אם הוא דבר שאין יכול להציל עסמ״ע ס״ק י״ט דהוי״ו של והוא עומד הוא וי״ו המחלקת ע״ש מוכח מדבריו דבא״י להציל אפילו מרדף לא מהני דהוי כזוטו של ים והוא על פי דרך הב׳ שכתב הפרישה בדברי הטור ע״ש ומלבד שהוא דחוק נראה ג״כ שא״א לומר כן דא״כ צ״ל הא שכתב הרמ״א ברישא או שאינו שם כוונתו ע״כ שא״י כלל מהשטיפה דאי יודע וודאי מיאש דהא אין בו סי׳ והעיקר חסר ועוד קשה מ״ש בסיפא וסתמא לא הוי יאוש נצטרך לומר דלא קאי אלא אמ״ש הרמ״א והוא עומד ואינו מרדף דמיירי ביכול להציל דבא״י להציל אפילו רודפין לא מהני וביכול להציל וא״י כבר כ׳ ברישא וגם פירושו שפי׳ בפרישה דברי הטור הוא תמוה דלפ״ז צריך להחליף השורות בטור ועוד דלפ״ז דא״י להציל הוי כזוטו של ים ובזה אפי׳ יש בו סי׳ ל״מ ובטור כתב הטעם משום דלא ידעו אנשי המקום שהוא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו כו׳ משמע דביש בו סי׳ מחזירין וכל דברי הטור מגומגמין לפי פירושו לפענ״ד נראה פי׳ מרווח בטור דז״ל הטור אם הבעלים מרדפין אז הוי הוכחה שהן שלהם ומחזירין להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים שם הבעלים ורואין ששטף היו יכולין להציל מיד נמצא שודאי לא נתייאשו או אפילו אינן שם כששטף ובא אחר והצילו לא זכה אפילו נתייאשו אח״כ כיון שלא היה ראוי להתייאש ואם הוא בענין שאם היו הבעלים שם לא היו הבעלים יכולין להציל מיד במקום ששטף אלא עד שילך למרחוק ושם לא יועיל מה שיוכל להציל כי בטרם הגיע שמה שמא תבוא הקורה שמה ולא ידעו אנשי המקום ההוא שהוא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו וראו שיתייאשו אז אם עמדו שם כששטף ונתייאש שלא רדפו אחריו הוי יאוש ואם סתמא שלא ידענו אם נתייאשו לא הוי יאוש עכ״ל הטור והנה ע״כ א״א לו׳ דהא שכ׳ אם מרדפין דהיינו שיש עדים שרדף אחריהן בשעת שטיפה ואז דוקא הוי הוכחה שהוא שלהן דא״כ אין חילוק בין מקום קרוב או רחוק כיון דמביא עדים על הרדיפה ועוד דבזה שכתב הטור ז״ל ולא ידעו אנשי המקום רחוק שהוא שלו בשביל רדיפתו אחריו הוא תמוה דמה״ת לא ידעו אנשי המקום רחוק שהוא שלו בשביל הרדיפה ואנשי מקום קרוב ידעו ועוד דלפ״ז לא א״ש מ״ש למעלה אפילו אינו שם כששטף כו׳ הא אם אינו שם אין לו עידי רדיפה ושוב ליכא הוכחה שהוא שלהם וע״כ נצטרך לומר דמיירי בעידי טביעת עין ולא קאי על מה שכתב הטור למעלה דמחזירין להם ע״י רדיפה והוא דחוק לכן נראה דא״צ להביא עידי רדיפה שראו שרדפו תיכף בשעה ששטף רק במה שרואין שמרדפין אחריהם אפי׳ אחר שהגיע ליד האחר נאמנין לומר שהוא שלהן וכעין הא דבבא קמא דף קי״ד גבי נחיל של דבורים דקאמר נמי התם שהבעלים מרדפין אחריהם ופי׳ רש״י שהיו מרדפין קודם דיבור הקטן דרגלים לדבר כו׳ וכן הוא בהדיא בשיטה מקובצת וז״ל וא״ת מה יועיל רידוף כיון שאין בהן סי׳ וי״ל דמיירי בסמוך למקום הבעלים שאין מרוחקין כ״כ דשם בעלים עליהן ואומרין העולם קורות פלו׳ הן וא״כ אם ירדוף אחריהם ויגיעם סמוך למקומן יכול להצילם אבל אם יתרחקו לא יוכל להציל דלא ימצא מכירים ואין לו סי׳ שיתן להם כו׳ ע״ש והן הן ממש דברי הטור ומ״ש דהעולם אומרין קורות פ׳ הם אין כוונתו על טביעת עין דזה עדות גמורה הוא רק כוונתו שכל העולם אומרין כן מפי האומר כיון שנמצאו סמוך למקום שטיפתו וידוע הוא שנשטפו קורות של פלו׳ בסמוך לזה המקום ושל אחר א״י אמרינן ודאי של זה הוא דאם נשטף ג״כ של אחר במקום סמוך כזה היה לו קול דשטיפה קול יש לו כמ״ש רש״י שם ויהיה הטעם איך שיהיה עכ״פ ראינו שכתב בהדיא דבמקום קרוב מחזירין במרדפין ובמקום רחוק אין מחזירין והיינו שהיה מרדפין אחר שהגיע ליד אחר ובזה א״ש דברי הטור כלי שום ט״ס רק אחד (אז במקום או) דמתחילה כתב דאם הבעלים מרדפין והיינו אפילו אחר שהגיע ליד האחר הוי הוכחה שהוא שלהן ומחזירין להם ואח״כ כתב והוא שיהיה בענין כו׳ פי׳ דנהי דאיכא הוכחה מהא דמרדפין שהוא שלהן מ״מ א״צ להחזיר כשידעו שנתייאשו ולכך הוצרך שיהיה בענין שהבעלים היו יכולין להציל אם היו עומדין שם ואז בוודאי לא נתייאשו אפילו היו שם ולא רדפו כיון דעל כרחך דאיכא עקולי ופשורי שוודאי יגיע לאיזה ישראל שבמקום קרוב ואז ע״כ יחזירו לו על סמך הרדיפה שאח״כ ולכך הוא צריך למהר ולרדוף והוי כדבר שיש בו סי׳ וכתב עוד הטור או אפילו אינו שם כששטף ובא אחר והציל כו׳ כלומר ואם לא היו שם אף שידע מהשטיפה ג״כ לא הוי יאוש דאם ידע מסתמא לא נתייאש כיון שיש לו מצילין במקום קרוב ויחזירו לו אפי׳ על סמך רדיפה שאח״כ ואם לא ידעו כלל מהשטיפה אפילו נתיאשו בפי׳ אחר שהגיע לידו לא מהני דהוי יאוש שלא מדעת ואח״כ כתב דאם הוא בענין שאין יכול להציל עד אחר שיגיע למקום רחוק שאז אין מחזירין על סמך הרדיפה שאחר כך ע״ז כתב הטור דבזה יש חילוק דאם עמד שם ולא רדף ודאי נתייאש ואם רדף לא הוי ייאוש דאף שאם יגיע למקום אחר ביד אחר שוב לא יחזירו לו מכל מקום כשרודף חושב שיתפוס אותו קודם שיגיע ליד אחר ואינו מתייאש ועוד דהא כתבו התוספות בב״ק דף קי״ד דאפילו אי סתם גניבה ייאוש בעלים מ״מ כשמרדף לא הוי יאוש אלמא דאפי׳ במקום דסתמא הוי יאוש מ״מ כשרדף לא הוי יאוש וה״נ דכוותיה וכן מוכח ברא״ש דכ״ז גבי במקום שרבים מצויין שם ולכך כ׳ הטור דלא הוי יאוש עד שעמדו שם ולא רדפו (ותיבת או שעמד צ״ל או אם עמד) וע״ז כ׳ וסתמא לא הוי יאוש וכוונתו שאם א״י אם עמדו בשעת שטיפה שאז לא נתייאשו וצריך להחזיר כשמביא עדים שמכירי׳ העצים שרדפו הבעלים אחריהם ואמרו בשעת הרדיפה שהיא שלהן קודם שהגיע ליד אחר וזה עדות גמורה היא ומהני כמו עדות טביעת עין דבכל אבידה כל אדם נאמן לומר שהוא שלו קודם שהגיע ליד אחר וכשבא אחר ואכלו חייב לשלם לזה שאמר מקודם שהוא שלו וראיה לזה מהאי ארבא דהאי אומר דידי הוא והאי אמר דידי דקאמר התם דאם בא אחר וחטפו חייב לשלם לכל אחד ואחד אף שאין לשום אחד מהן עדים ואמאי יתחייב לשלם דלמא לאו דידהו נינהו אלא ע״כ דקודם שהגיע ליד אחר כל אדם נאמן וממילא ליכא שום ספק רק בין שניהם משא״כ אם כבר הגיע ליד אדם שוב אין שום אדם נאמן רק בסי׳ ואף שמחזירין ג״כ על רדיפה זו מ״מ כיון שברדיפה זו צריך עדים שיכירו בט״ע דאלו העדים שרדף אחריהן מש״ה כשלא רדף תיכף הוי ייאוש דהא א״צ המוצ׳ להראותו לפני עדים שיכירוהו כמ״ש התוספות בב״מ דף כ״ז בד״ה מה שמלה דמטעם זה הוי יאוש בדליכא סי׳ ע״ש משא״כ במרדפין דריש׳ דא״צ ט״ע וברידוף לבד סגי ליכא יאוש כשאינו מרדף תו בשעת שטיפה שסומך עצמו שיחזירו לו על סמך הרדיפה שירדוף אח״כ כיון שע״כ יגיע למקום קרוב ולפ״ז א״ש ג״כ דברי הרמ״א שכתב דאם הוא דבר שא״ב סי׳ אם הבעלים יכולים להציל (פי׳ מיד קודם שיגיע למקום רחוק דהיינו שיש עקולי שאפילו אם יגיע ליד אחר מחזירו לו על סמך הרדיפה שאח״כ דאז בוודאי ליכא ייאוש כמ״ש הטור ומ״ש והן רודפין היינו שרודפין אחר שהגיע ליד אחר ומ״ש או שאינו שם פי׳ דאף שידעו משטיפה ולא רדפו וממילא לא היו יכולין להציל מ״מ כיון שע״כ יצילו במקום קרוב ויחזירו להם על סמך הרדיפה שאח״כ וכדבר שא״ב סי׳ דמי) והוא עומד ואינו רודף אז הוי יאוש ומ״ש וסתמא לא הוי ייאוש (פי׳ דשמא לא ידע מהשטיפה והוי יאוש שלא מדעת כנ״ל ברור): ולפ״ז אפשר ליישב קושית התוספות בב״מ דף ק״ב בד״ה ה״ה שלו שהקשה על פי׳ רש״י שגרס מפני שנתייאשו הבעלים דא״כ למה ליה להמקשן להקשות מסיפא דמרדפין מרישא גופה היה לו להקשות ולפ״ז מיושב דלהס״ד היה סובר דמיירי בא״י להציל דהיינו שאין בו סי׳ איכא יאוש כיון דאית ליה קלא ולא ידע מתייאש והא סתמא דלא הי׳ קול הוי ייאוש ש״מ ולא הוי יאוש ובסיפא קתני דאם הן מרדפין לא הוי ייאוש וקמ״ל דאף שא״י להציל כל שמרדף לא הוי ייאוש ומשני ביכול להציל והבין המקשן דמיירי ביש בו סי׳ ומ״מ א״ש ברישא דטעמא דיאוש הוא כיון שיכול להציל בקל ולא רדף הוי יאוש ומסתמא לא הוי ייאוש דאפילו רבא מודה ביאוש ש״מ ביש בו סי׳ ולכן מקשה מסיפא דקתני מרדפין דאפי׳ אין מרדפין דהיינו סתמ׳ נמי דביש בו סי׳ מהני רדיפה ומשני שכוונתו ביכול להציל ע״י הדחק דהיינו במקום רחוק וכשירדוף יכול להציל במקום קרוב ולכך כשעמד ולא רדף הוי יאוש ולא קשה דליתני סתמא די״ל דקמ״ל דאם היה הבעלים מרדפין והשיגו במקום קרוב דאף שאין בו סי׳ מהני הרדיפה במקום סי׳:
אעפ״י שהבעל עומד וצווח – נ״ב: עיין בחבורי לאו״ח משנת תר״ג בהלכות פסח סי׳ תמ״ח שם הארכתי בזה ועיין מ״ש חידוש דין היוצא מזה ודו״ק:
(ג) טוב וישר להחזיר – ע׳ בתשובת בית אפרים חח״מ סי׳ נ״ח במי שנלקח מאתו סחורה מחמת העברת המכס וקדם אחר וקנה (מבעל המכס) בזול ורוצה לזכות לעצמו. וכתב אין ספק דאם זה שהסחורה שלו היה מחזר לקנותה שחייב להחזיר דאף אם היה של בעל המכס ממש הא קיי״ל עני המהפך בחררה כו׳ ולדעת ר״ת צריך להחזיר כו׳ (עמ״ש בסי׳ רל״ז ס״ק ב) ובנ״ד נרא׳ דאפילו לא ידע שהיה זה מחזר לקנותה מ״מ כיון שרגילו׳ הוא שבעל הסחורה מחזר עליו לפדותה כאילו ידע דמי ומ״ש בש״ע סי׳ רל״ז דקונה בזול הוי כמו מציאה דלפי סברא ראשונ׳ אין דנין בה דין עני כו׳ הרי הש״ך שם בשם הרמב״ן חולק ועוד דבנ״ד כ״ע מודים דהתם טעמא דדמי למציאה דהכל מחזרים אחריה ואין לזה התייחסות לחפץ זה יותר מאחר משא״כ הכא דודאי זה ראוי לו שיחזור אחריה יותר מאחרים ולכן גם הא דמחלקינן התם בין נגמר הפסיקה ביניהם אין לחלק כאן דהתם כל שלא נגמר הפסיקה ידי שניהם שוים בה משא״כ כאן. ואמנם (בלא״ה) נראה שאפילו אם נרצה לחלק ביניהם מטעמא דקנין בזול הוי כמציאה או מטעם שלא נגמר הפסיקה מ״מ בנ״ד (שהוא סחורה שלו) אע״ג דודאי נתיאש ממנה מ״מ לא עדיף ממציל מזוטו של ים כו׳ בסי׳ רנ״ט ס״ז דכתב הרמ״א דטוב וישר להחזיר כמ״ש בסעיף ה׳ ושם בש״ך מבואר דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר והוא מצד תקנת ב״ד ומנהג המדינה ובנ״ד נרא׳ דאין לחלק בין עני לעשיר כו׳ וגם בסי׳ שנ״ו ובסי׳ שס״ח בהגה כתב דנהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש וש״ר כו׳ והך תקנה שייך גם בזה ואין לחלק דדוקא היכא שגנב וגזל דבאיסורא אתי לידיה משא״כ בזה שעבר על דת המלך ובדין נלקח ממנו ובכה״ג לא תקנו הא ליתא דפשוט שלא עלה ע״ד המלך רק שיובא לגנזי המלך אבל מה שזה (בעל המכס) לקח והטמין לעצמו לא נכלל בכלל הזה ואין לדון בו רק מדין יאוש לבד וא״כ חייב להחזיר מחמת תקנת הדור כמבואר בסי׳ רנ״ט הנ״ל דכייפינן להחזיר כו׳ וגם כי מנהג הכשרים אף כשמוכרים בבית המכס ע״פ הכרזה אם ידוע מי הם הבעלים הקונים קונים לשם מי שהוא ומחזירים לו כו׳ ומ״מ אם זה רוצה שכר טרחתו יש לב״ד לשום לפי הענין ולתת לו ע׳ בסי׳ רס״ד ס״ה בהגה ובש״ך שם וגם בעט״צ שם כו׳ ע״כ בנ״ד מוטל על הקונה לעשות כן מרצונו לקיים ועשית הישר והטוב ואם אינו רוצה דיינינן ליה מצד התקנה עכ״ד. ושם בסי׳ נ״ט האריך עוד בזה בענין שבעל הסחורה רצה שיקבל זה בחרם כמה נתן ומסיק וכתב לדינא נלע״ד שהכל לפי ראות עיני הב״ד שאם אומד דעתם שרגילות הוא ליתן סך כזה ואין לחשדו שהוא מרבה על המכר וזה תואנה מבקש באמרו איני מאמינך רשאים לבצע השורה ולהאמין לו על הן צדק שלו ויכולין לוותר הקב״ח לנוכח ומ״מ אם ירצה להחרים סתם בב״ד שלא בפניו על מי שרוצה לקחת ממנו בחנם או אחר שיתן יחרים אמאן דגזליה ולא מהדר אינו יכול למחות בידו כדאית׳ בסי׳ ע״א ס״ו שאפי׳ נאמנות בפירוש לא מהני על זה אך אם יש כאן מקום חשד מחמת הוראת היתר וכיוצא יש לפסוק שיקבל בחרם ואין לו להתרעם על זה אחרי שמקיים ועשית הישר והטוב יקיים ג״כ והייתם נקיים כו׳ ע״ש:
{יג} המציל מן הארי ומן הדוב וזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד שם וצווה הרי הוא כצווח על ביתו שנפל בד״א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות אם נפל בו דבר שיש בו סימן סתמא לא הוי יאוש:
{יד} נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סימן שיחזירם על ידו אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוי הוכחה שהן שלהם ומחזירה להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים שם הבעלים ורואים ששטף היו יכולין להציל מיד נמצא שודאי לא נתייאשו או אפילו אם אינן שם כששטף ובא אחר והצילו לא זכה אפילו נתייאשו אח״כ כיון שלא היה ראוי להתייאש ואם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולין להציל מיד ממקום ששטף אלא עד שילך למרחוק ושם לא יועיל מה שיכול הציל כי בטרם הגיעו שמה שמא תבוא הקורה שמה ולא ידעו אנשי המקום ההוא שהיא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו אחריו וראוי שיתייאשו או אם עמדו שם כששטף ונתייאשו שלא רדפו אחריו הוי יאוש ואם סתמא הוא שלא ידענו אם נתייאשו או לא לא הוי יאוש:
(יג) {יג} {יד} המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד וצווח וכו׳ (שם) וכן היה רשב״א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב הרא״ש האי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי׳ עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל: ומ״ש בד״א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות אם נפל בו דבר שיש בו סימן סתמא לא הוי יאוש נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סימן שיחזירם על ידו אם בעלים מרדפים אחריה׳ אז הוכחה שאין שלהן ומחזירין להם וכו׳ (שם כב.) אהא דאמר רבא יאוש שלא מדעת הוי יאוש ת״ש שטף הנהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים טעמא דנתייאשו הבעלים הא סתמא לא הב״ע בשיכול להציל א״ה אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר אי ביכולים להציל מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי הב״ע ביכולין להציל ע״י הדחק מרדפין לא אייאוש אין מרדפין אייאוש ופי׳ רש״י בשיכול להציל ודכוותה במציאה אחרת דבר שיש בו סימן שיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזירו כתבו התוס׳ שטף נהר קוריו עציו ואבניו ה״ג אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דצ״ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאי לאו הכי הוי כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם על זה לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפי׳ אין בהן סימן ולפי שיעכבם עקולי ופשורי ויקחם שם ואפי׳ יקדמו אחרים ויקחו יחזירו לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס״ד דמיירי דאם לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד כלל להציל כדמוכח בסיפא לפי שיקחום אחרים כשיעכבם עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהם סי׳ וה״פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפי׳ אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום דודאי הם מתייאשים בלבם הא סתמא שלא היו בעלים בשעת שטיפה ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סי׳ לא דכשמצאו באיסורא אתא לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומשני ביכולים להציל אפי׳ אחר שטיפה כגון שיש באבידה סימן שהבעלים אינם מתייאשי׳ כשידעו ופריך א״ה אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים וכו׳ מאי איריא מרדפים אפילו היו בעלים שם בשעת שטיפה ולא רדפו נמי יחזיר ומשני ביכול להציל אחר שטיפה על ידי הדחק דאף על פי שיש בו סימן בטורח יכול להציל לפי שיתרחקו הרבה שהנהר מוליכן ברחוק ולכך אם הוא בשעת שטיפה ואינו מרדף ודאי מתייאש כיון שעתה יכול להציל בלא דוחק ואינו מציל אבל אין הבעלים בשעת שטיפה יחזיר דכשידעו הבעלים לא יתייאשו ויצילו ע״י הדחק עכ״ל:
ומה שכתב רבינו ואם הוא סתמא שלא ידענו אם נתייאש אם לא לא הוי יאוש (שם) איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כ״ע ל״פ דלא הוי יאוש ואף על גב דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל לא מייאש מימר אמר סימנא אית לי בגווה יהיבנא סימנא ושקילנ׳ ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהרא אע״ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפיל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגווה מהשתא הוא דמייאש ופרש״י יאוש שלא מדעת. דבר שסתמו יאוש לכשיודע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם ואיפסיקא בגמרא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע״ל קג״ם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) וכתב נ״י ריש אלו מציאות וז״ל ואפי׳ בא ליד המוצא לפני יאוש ואפי׳ אמר לא מייאשנא לאו כ״כ ואפי׳ בעלים מרדפים אחריהם דבטילה דעתו אצל כל אדם שהרי אבודה ממנו ומכל אדם כ״כ הרשב״א והרנב״ר ז״ל עכ״ל כ׳ המרדכי ריש אלו מציאות על ספינה שטבעה בים ובא עכו״ם והצילו מה שהיה בתוכה והמושלים צוו להחזיר הכל לבעליהן גם הקהילות נתנו חרם להחזיר הכל ואחד קנה מן העכו״ם שהצילו ואומר שא״צ להחזיר דהו״ל אבידה ששטפה נהר ופסק ר״ג מ״ה דצריכין להחזיר חדא דדינא דמלכותא דינא ועוד דהפקר ב״ד הפקר והם צוו להחזיר ולכן הקונים מן העכו״ם שהצילו כקונים מן הגנב ויש בו משום תקנת השוק וע״ש:
(ד) ובמרדכי ריש אלו מציאות ואפי׳ יכולים הבעלים עדיין להציל ע״י הדחק כיון שלא חששו לרדוף בעוד שהיו יכולין להציל בקל מסתמא נתייאשו עכ״ל וע״ש וכ״כ התוספות שם כתב הר״ן ריש שילוח הקן אווזים ותרנגולים שברחו מבעליהן הוי הפקר והמחזיק בהן זכה בהן ודוקא שא״א לבעליהן להחזירן:
כתב מהרי״ק שורש ד׳ בחוב מהני יאוש ודוקא בדבר שסתמו יאוש כגון שר שחייב ליהודים ודרכו שלא לפרוע ואח״כ ניכה במס אין האחרונים צריכין לשלם לראשונים אבל אי סתמא אינו יאוש אלא הבעלים אומרים ווי לחסרון כיס לא הוי יאוש וכל האשראי הוי ספק אי משתלם אי לא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש עכ״ל:
(יג) המציל מן הארי כו׳ שם בגמרא וכן היה רשב״א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב הרא״ש האי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויים שם קאי אבל אינך אפילו עומד וצווח על ביתו שנפל ע״כ וגם רבינו חילק הדינין וכתב (בסעיף ה״ו) שהמוצא במקום שרבים כותים מצויים שם הוא שלו מפני שודאי נתייאשו דמשמע הא ראינו שלא נתייאשו לא הוה שלו וכאן בהמציל מן הארי כתב דאף דשמענו דצווח הו״ל כצווח על ביתו אלא שק׳ הלא בגמרא דהבאתי בפרישה איתא דרב נחמן אמר אההיא דמצאה בשוקא דגלדאי דאף בצווח הו״ל כצווח על ביתו ע״כ נראה דכוונת הרא״ש הוא דמ״ש בברייתא הטעם מפני דהבעלים מייאשים לא קאי אלא אסרטיא ופלטיא דשם בעינן טעם דנתייאשו ולולי זה לא הוה של מצאו והיינו כשנפלה האבידה בלי ידיעתו שם במקום שרוב כיתים מצויים וזה מצאו (והוא דבר שודאי הרגיש בנפילתו קודם שבא ליד זה המוצאו דאז הוה יאוש מדעת) ולאפוקי אם תיכף שנפלה האבידה מיד בעליה בא א׳ והקדים והגביהה וגם זה שנפל ממנו אפשר דהיה מגביה דלא הוה של מוצאו דהוא ודאי לא נתייאש ומש״ה כתב בהאי בבא לשון המוצא דקתני המוצא בסרטיא כו׳ משא״כ ברישא דקתני המציל מהארי כו׳ דבהא אפילו תיכף ומיד שחטפו הארי והדוב בא זה והצילו הרי הוא שלו ואין זה יכול לומר וגם אני הייתי מצילו דבהנך למדנו מקרא דבכל ענין הוה של מוצאו וזהו כוונת הרא״ש שכתב ז״ל אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ור״ל דומיא דביתו דאף דראה שנפל והיה שם לא מהני צעקתו ולפ״ז צ״ל דמ״ש ר״נ במצא בשוקא דגלדאי דהוה כצווח על ביתו אינו דומה ממש לצווח על ביתו זה דהזכיר הרא״ש דשם בדברי ר״נ מיירי דוקא בצווח אחר זמן דאבדה ומטעם דודאי נתייאש ודוק:
(יד) נפלו בו קורותיו ועציו כו׳ עד והוא שיהיה בענין כו׳ בפרישה כתבתי הנראה לי מוכרח בביאור דברי רבי׳ ע״פ הסוגיא דגמרא ודברי התוס׳ שמדרך רבינו לילך בפסקיו אחריהן וכאן בדרישה באתי להוסיף ולהודיע שיש עוד שני דרכים. הא׳ הוא מה שנראה מדברי מ״ו ר״ס ז״ל ע״פ מה ששינה וכתב בהגהות ש״ע שלו עיין שם והיה נראה דמ״ו ר״ס [פי׳] דה״ק רבינו אם הבעלים מרדפין אחריהן אז הוכחה שהן שלהן פי׳ ואין המוצא יכול לטעון מנ״ל שהן שלו ותן לי סי׳ דכיון שרדפו אחריהן אין לך סי׳ גדול מזה וודאי שלהן הן וצריך להחזירם להם וב״ד מוציאים מיד המוצא ומפרש רבינו ואזיל הא דאמרינן שצריך להחזירה להם בסתם (דמשמע בכל אופן מחזירין ולא חיישינן דלמא יאושי קא מייאשי הבעלים מינייהו) היינו דוקא שיהיה בענין זה שאם היו הבעלים עומדים שם היו יכולין להציל בקל אז אפילו יטעון זה המוצא מה שיטעון מחויב הוא להחזיר עכ״פ דאם יטעון ויברר שהבעלים היו עומדים שם בשעת השטיפה ולא בקשו להציל ונמצא דודאי יאושי קא מייאשי אינה טענה דאדרבה כיון שהיה יכול להציל בקל ולא הציל ודאי לא אייאוש ממנו דחוקה דאין אדם מפסיד ממונו במזיד והרי יכול להצילו אלא ודאי סמך עצמו ע״ז שכיון שבקל יכול להציל ולא תרחיק האבידה אלא תבוא לידי שכיניו הקרובים אליו היודעים שהיא שלו אף אם ירדוף אחר זמן יתנו לו וע״ז סיים רבינו וכתב נמצא שודאי לא נתייאשו ומש״ה צריך להחזירו ואח״כ כתב או אפילו פי׳ או אפילו יברר זה שלא היו שם בשעת שטיפה ושהלך הוא והציל ויודע בבירור שאח״כ נתייאשו הבעלים שאמרו וי לחסרון דאבידה זו אפ״ה לא זכה כיון שלא היה ראוי להתייאש והוה יאוש שלא מדעת דקיי״ל דלא הוה יאוש וסיים רבינו וכתב אבל אם הוא בענין שאף אם היו שם לא היו יכולין להציל מיד כו׳ דאז היה ראוי שיתייאשו אם עמדו שם כו׳ פי׳ אז כשיברר זה שעמדו שם בשעת שטיפה ולא רדפו מיד אחריו ולא בקשו להציל ודאי נתייאשו ממנו וא״צ להחזיר (וכ״ש אם יברר שנתייאשו בפירוש שאמרו וי לאבידה זו דפשיטא דהוה שלו וא״צ רבינו לכתבו מרוב פשיטותו ואח״כ כתב) ואם סתמא פי׳ ואם אין זה יכול לברר אם נתייאשו או לא דהיינו שאינו ידוע אם היו אצל השטיפה או לא לא הוה יאוש ואף שבש״ע נדפס לפנינו בדברי מ״ו ר״ס וסתמא הוי יאוש צ״ל דט״ס הוא וכן מצאתי בהגהות מ״ו ר״ס בכתיבת ידו וכמ״ש בסמ״ע ונ״ל לכאורה שביאר מ״ו ר״ס ז״ל לדברי רבינו אבל אחר הדקדוק בלשון התוס׳ שכתבתי בפרישה מבואר ביטול פי׳ זה דלהאי פירוש בשיכול להציל בקל אפילו עמדו ולא רדפו לא הוה יאוש וכן אם רדפו אפילו אינו יכול להציל נמי לא הוה יאוש ובתוספות מוכח להדיא איפכא דאפילו רדפו לא מהני אם לא ביכול להציל מיד ועמדו ולא רדפו מיד אפילו ביכול להציל ל״מ וא״ל דרבינו חולק עליהם חדא דא״כ מאין לקח רבינו כל אלו החילוקים אי לא ס״ל כתוס׳ ועוד דמסוגיית המקשן התם מוכח להדיא כדברי התוס׳ ע״כ יותר נראה לפרש דברי מ״ו ר״ס כמ״ש בסמ״ע ע״ש. והדרך השני הוא ע״פ מה שמצאתי מוגה בטור מ״ו ר״ש ז״ל שבמקום שכתוב בדברי רבינו והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו׳ הגיה הוא ז״ל ואם הוא בענין ולפי הגהתו זו נ״ל שהיה ג״כ גורס כגי׳ ספרים של קלף שגורסים במקום או אפילו אז אפי׳ וכמ״ש בפרישה וביאור דברי רבינו לדעתו נ״ל דהכי הוא נפלו קורותיו בנהר שאין לו סימן בהם אז יש ג׳ דינים בדבר אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוא הוכחה שהוא שלהן ושלא נתייאשו מהן וצריך להחזירם להן בכל אופן אפילו אם לא היה יכול להציל אלא ע״י הדחק ואפילו לא רדפו מיד אחריו כ״א לאחר זמן אפ״ה כיון שסוף מגלין דעתם ברדיפה זו שלא אייאשו מינייהו צריך להחזיר להם ואם הוא בענין שאם היו עומדין שם היו יכולין להציל בקל נמצא שודאי לא נתייאשו ר״ל לא יבוא לידי יאוש כי מסתמא אין אדם עומד ורואה הפסד ממונו במקום שיכול להצילו אז אפילו אם אינן שם ואפילו נתייאשו בפי׳ אחר שנודע להם וממילא אינן רודפין אחריו גם לבסוף אפ״ה לא הוה יאוש כיון שמתחילה לא היה ראוי להתייאש אבל אם היו עומדים שם ולא הצילו אע״פ שהוא דבר שיכולין להציל מיד הוה יאוש אלא שרבינו לא איירי בזה דמסתמא כיון שיכול להציל מציל אם הוא שם וכמ״ש וק״ל ואם הוא בענין שאף אם היו שם לא היו יכולין להציל מיד כו׳ עד וראוי שיתייאשו אם עמדו שם כששטף תיבות וראוי שיתייאשו נמשך למטה עם תיבות אם עמדו וכאילו אמר ואם הוא בענין שאינו יכול להציל דהיינו שהנהר מוליכו למרחוק באופן שאף אם היו הבעלים עומדים שם בשעת שטיפה ראוי שיתייאשו דלא היו רודפין אחריו להצילו ומ״ש ונתייאשו שלא רדפו כו׳ ר״ל וגם עתה אחר ששמע מהשטיפה נתייאשו לגמרי שלא בקשו לרדוף כלל ואמרו וי לחסרון כיס הוה יאוש (אבל אין לפרשו דר״ל אם עמדו כששטף ונתייאשו דלא רדפו אחריו דהוה יאוש דזהו פשיטא דאפי׳ אם הוא יכול בקל להציל אם עמדו שם ולא הצילו כתבתי לעיל בסמוך דהוה יאוש וק״ל) ואם סתמא כו׳ כלומר ואם אחר ששמעו השטיפה לא נתייאשו בפי׳ ואינו ידוע אם רדפו אח״כ או לא רדפו אז ג״כ לא הוה יאוש אע״פ שהוא בענין שאינו יכול להצילו סוף סוף הוה יאוש שלא מדעת כנ״ל לפרש דעת מ״ו ר״ש ז״ל והוא קרוב אל דרך התוס׳ וגם ע״פ דרכו נתיישב לשון שאם עומדים שם שכתב רבינו טפי ממ״ש ע״פ דרכי בפרישה בדרך השני אבל ק׳ לפי׳ זה דהא מוכח להדיא מהתוס׳ דכל דליכא עקולי ופשורי באופן שהנהר מוליכו למרחוק אפי׳ רדפו מיד אחריה לא מהני ולפי פי׳ זה מהני ועוד לפי׳ זה מ״ש רבינו ונתייאשו שלא רדפו הוא לשון מגומגם לכן נראה עיקר כמ״ש בפרישה ודוק ודברי המרדכי ריש פרקין נוטין למ״ש בפרישה אלא שכתב קצת סברות אחרות ע״ש ודוק:
(יג) המציל מן הארי כו׳ עד הרי אלו שלו ברייתא שם (דף כ״ב ע״ב) ויליף לה מדכתיב כן תעשה לחמורו ולכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו (דהאי ממנו יתירה הוא) ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם עכ״ל הברייתא ופריך מינה תיובתא לרבא דאמר יאוש שלא מדעת בדבר שאין לו סימן הוה יאוש דהא מהאי קרא ילפינן היתרא היכא דאבודה מכל אדם ואסורה היכא דאינה אבודה אלא ממנו ומדילפי מחד קרא מדמינן להו אהדדי איסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן אף איסורא אף בדלית בה סימן והיינו היכא דלא היה ראוי להתייאש אילו עמד שם כגון דיש עקולי ופשורי דקרוב לו וכמ״ש רבי׳ אחר זה ומהא איפסיקא שם הלכתא כאביי (העתקתי כל זה כדי שתבין מש״ר בסמוך) ופרש״י שם זוטו של ים מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו (נראה דר״ל דהש״י שם חול גבול לים וכשהוא שוטף ויוצא מהחול מיקרי חוזר לאחוריו) עשר או ט״ו כרסאות פעמים ביום ושוטף מה שמוצא זוטו גדול ושרוע בלשון יווני ושלוליתו שם נהר כשהוא מתפשט ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא עכ״ל:
נעשה כצווח על ביתו כתב נ״י אפילו בא ליד המוצא לפני יאוש ואפילו אמר לא מייאשנא ואפילו רדף אחריהם בטלה דעתו אצל כל אדם עכ״ל ומ״מ ג״כ אית ביה משום עשיית טוב וישר להחזיר לבעליו אם לא שבעל האבידה הוא עשיר והמוצאו הוא עני וכמ״ש בד״מ ס״י ע״ש:
בד״א שאין מכשולות בנהר כו׳ נפלו בו קורותיו ועציו כו׳ אם הבעלים מרדפים כו׳ עד ואם סתמא כו׳ לא הוה יאוש דברי רבינו סתומין ונראין לכאורה כסותרין זא״ז שברישא כתב אם הבעלים מרדפים כו׳ והוא שיהיה בענין שהיו יכולין להציל מיד כו׳ משמע דאפילו ביכול להציל בקל לא הוה יאוש עד שירדפו או לא היו שם הא היו שם ולא רדף הוה יאוש וא״כ למה כתב בסיפא באינו יכול להציל דאם עמד שם ולא רדף דהוי יאוש הא אפילו ביכול להציל ג״כ הוי דינא הכי ועוד דמסיק ברישא בטעם דלא זכה כיון דלא היה ראוי להתייאש קשה הא בסיפא דראוי להתייאש ג״כ כתב דהוה סתמא יאוש ובסיפא ג״כ ודאי מיירי דאפילו שמע ממנו אח״כ דמייאש אפ״ה לא הוי יאוש וכאביי דס״ל הכי דכל שסתמא לא הוה יאוש תו לא מהני יאוש דמייאש אחר שבא לידו באיסור וע״ק הלשון דמתחיל דאם היו הבעלים מרדפים משמע שהיו שם מיד ורודפין וסיים באם היו עומדים שם כו׳ משמע דאינן מרדפין מיד ונצטרך לומר פי׳ מרדפין לאחר זמן וק׳ דרדיפה לאחר זמן ודאי לא הוה סימן גם ק׳ ל׳ או אפילו אינן שם שכתב הא בהכי איירי שכתב שאם היו עומדין כו׳ וע״ק דמאי איכא בין יכול להציל בקל לאינו יכול להציל כ״א ע״י הדחק הא אידי ואידי סתמא לא הוה יאוש ועומדים ולא רודפים הוה יאוש. וכדי לעמוד על כוונת רבינו וביאורו אעתיק לשון הגמרא ותוספות ואדקדק בהן מה שראוי לדקדק וע״פ זה יתלבנו דברי רבינו בס״ד והוא דשם פא״מ (דף כ״א ריש ע״ב) גרסי׳ יאוש שלא מדעת (פי׳ רש״י שסתמא יאוש לכשיודע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן) אביי אמר לא הוה יאוש ורבא אמר הוה יאוש בדבר שיש בו סי׳ כ״ע לא פליגי דלא הוה יאוש אע״ג דשמעי׳ דאייאש לאחר שבא לידו דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה (פי׳ דדבר שאינו עשוי להתייאש הוא) מימר אמר סימנא אית לי בגוויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שרייה ואף על גב דבא ליד המוצא לפני יאוש כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוה יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוה יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגוויה מהשתא הוא דמייאש (פי׳ שהרי נפל וכשידע שוב אין דעתו עליו) ת״ש שטף נהר קורותיו ונתנו בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו (כן הוא גירסת התוספות) הא סתמא לא (פי׳ וקשיא לרבא) הב״ע בשיכול להציל א״ה אימא סיפא אם היו בעלים מרדפים חייב להחזיר ואי ביכולין להציל מאי איריא מרדפין אפי׳ אין מרדפין נמי הב״ע ביכולין להציל ע״י הדחק כו׳ עכ״ל הגמרא וכתבו התוספות ז״ל שטף נהר כו׳ צ״ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאל״ה הוה כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם וע״ז לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפי׳ אין בהם סימן ולפי שיעכבם עקולי ופשורי ויקחם שם ואפילו יקדמו אחרים ויקחו יחזירו לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס״ד דמיירי דאי לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד להציל כלל כדמוכח בסיפא לפי שיקתום אחרים כשיעכבם עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהם סימן וה״פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפי׳ אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום דודאי הן מתייאשין בלבם הא סתמא שלא היו הבעלים בשעת שטיפה ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפו הנהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סי׳ לא דכשמצאו באיסורא אתי לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ומשני ביכול להציל אפי׳ אחר שטיפה כגון שיש באבידה סי׳ אי כשיכולין להציל מאי איריא מרדפין אפי׳ אין מרדפין נמי הב״ע בשיכולין להציל ע״י הדחק כו׳ וא״ת מנ״ל הא סתמא חייב להחזיר דילמא נתייאשו אתא לאפוקי שהיו שם ורדפו דחייב להחזיר וי״ל דא״כ לא ליתני אם נתייאשו אלא ליתני סתמא שטף נהר קוריו ועציו הרי הוא שלו דפשיטא דלא מיירי ברדפו בשעת שטיפה דהא קתני סיפא דאם היו הבעלים מרדפין חייב וא״ל דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו דלעולם נימא דה״ה סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וע״י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל עכ״ל התוס׳ ונ״ל פשוט שמ״ש התוס׳ בריש דבריהן דמיירי דיכול להציל בקל כו׳ אין פירושו שיכול ליקחנו מיד בהשטת ידו דאם כן לא מסיימי שפיר מ״ש דאל״ה הוה כזוטו כו׳ אלא כמו שמפרשים אח״כ שיש בנהר עקולי ופשורי בקרוב למקום שנשטף משם באופן שא״א שיוליכם הנהר למרחוק זהו מיקרי בקל יכול להציל אע״ג דלית בהו סי׳ לפי שע״י רדיפה שירדפו מיד אחריו יצילו אותם שאף אם יקדמו אחרים ויקחם כל שירדפו מיד יחזירו אותם לו שרדיפתו מיד מוכחת שהיא שלו וודאי לא נתייאשו והשתא סיימו שפיר דאל״ה כו׳ כלומר דאי בדליכא עקולי ופשורי בקרוב שיעכבם א״כ הוה כזוטו של ים שהרי הנהר יוליכו למרחוק ואפילו שירדף מיד את יהם לא ישיגם וכל כה״ג אפילו אביי מודה דשל מוצאו הוא ואפילו בעלים עומדים וצווחים שאינם מתייאשים וכנ״ל ואיך ס״ד דהמקשן לדייק הא סתמא לא אלא ודאי בדאיכא עקולי ופשורי בקרוב לשטיפתו וכדכתיבנא ומ״ש וס״ד דמיירי כו׳ כדמוכח בסיפא פי׳ ס״ד דהמקשן דהברייתא מיירי בדלית בהו סי׳ לעציו ואבניו ומש״ה אפי׳ היכא דאיכא עקולי ופשורי בקרוב אם לא ירדפנו מיד שוב אינו יכול להציל דכבר יקחו אותם אחרים ומשהגיע לידם שוב אינם מחזירים כיון שאין בו סימן אם לא שרדף מיד אחריה וזה כיון שלא רדף לא יחזירו לו וזה מוכח מהסיפא דקתני אם היו מרדפין יחזיר ואי בדיש בו סימן שיכול להציל ע״י אפילו אם לא ירדפו א״כ מאי איריא מרדפין אפי׳ לא מרדפין נמי וכאשר הקשה המקשן אח״כ על מאי דשני ליה בדיכול להציל ופירשוהו התוס׳ דר״ל דיכול להציל ע״י סימן שבו ומ״ש ולא נתייאשו עד שידעו כו׳ ואז כבר אינו כו׳ באו להסביר שסתמא זה הוא כיאוש שלא מדעת הנ״ל דפליגי ביה אביי ורבא וכמ״ש ומ״ש ע״י סיפא ידעינן דמיירי באין כו׳ פי׳ דקשיא להן לדעת המקשן סיפא דקתני מרדפין אחריה ל״ל אי לדייק שאם לא רדפו הוא יאוש כבר תני לה רישא אם נתייאשו הבעלים כו׳ לזה תירצו דלהכי תני סיפא לגלויי לך דמיירי באין בה סימן ולא היה יכול להציל אם לא רדף מיד ואפ״ה סתמא לא הוה יאוש וזה מוכח מהסיפא כמ״ש לעיל דאי יש לה סימן ויכול להציל לעולם א״כ מאי איריא מרדפין כו׳ כן הוא ביאור דברי התוס׳ לע״ד ונמצא דלפי מאי דאיפסיקא הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ממילא פירוש הברייתא קמייתא כדעת המקשן (ובאמת לשונו מדוקדק בטוב יותר לפי פי׳ המקשן) ופי׳ ההוא העולה לדינא הוא שאם יש עקולי ופשורי בקרוב אז אי מרדפין מיד אחריהן או אפילו אינן מרדפין אלא שלא היה שם לא היה יאוש משום דהוה יאוש שלא מדעת והוא סיפא דברייתא וע״פ מה שכתבו התוס׳ דמרדפין דקתני ל״ד קאמר ואם עמדו שם ולא רדפו אזי ודאי נתייאשו אף ע״ג דלא שמענו מהן דנתייאשו והוא רישא דברייתא הנ״ל. וע״פ הדברים הללו מבוארים דברי רבינו בשני דרכים. האחד כשנאמר שנתהפכו דברי רבינו בדפוס או במכתב מהקדמון ואזי עולין יפה בלי הגהה כלל ואזי אין צריכין להגיה כלל (רק אז אפילו כו׳ במקום או אפילו כו׳ וכן מצאתי בס״י) והיה כתוב בדברי רבינו הג׳ דינים שכתובים בגמרא כנ״ל זא״ז ואחר כך כתב עליהן דברי התוספות וכצ״ל אם הבעלים מרדפין אז הוי הוכחה שהן שלהן ומחזירין להן אם עמדו שם כששטף ונתייאשו ולא רדפו אחריו הוי יאוש (והיינו רישא וסיפא דברייתא הנ״ל ואח״כ כתב הדיוק שדייק הגמרא מינה והיינו) ואם סתמא הוא שלא ידענו אם נתייאשו או לא לא הוה יאוש (ואח״כ כתב רבינו ע״ז הפירוש שפירשו התוס׳ והיינו מ״ש) והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו׳ וקאי אמה שסיים לומר דאם סתמא הוא לא הוה יאוש ע״ז כתב דהיינו דוקא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו׳ עד דאם הוא בענין שאם היו כו׳ עד וראוי שיתייאשו ור״ל וכיון שהוא ראוי להתייאש לא הוה אמרינן הא סתמא לא הוי יאוש והוא ממש כדברי התוספות הנ״ל וק״ל. הדרך השני הוא שלא נהפך דברי רבינו אבל צריכין לדחוק קצת בפי׳ דברי רבינו ונאמר דמש״ר מתחילה אם הבעלים מרדפין אחריהן לשון הברייתא נקט וכתב עליו לשון התוס׳ דל״ד מרדפין קאמר אלא ה״ה אפילו סתמא נמי דהיינו שלא היה הבעל שם בשעת שטיפה דלא הוה יאוש כיון דזה היה יכול להציל בקל אילו היה שם ורדף אחריו וצריכין לפרש דברי רבינו כאילו כתב בלשון זה הא דקתני אם הבעלים מרדפין מחזירין להן ע״כ ל״ד קאמר מרדפין דהא אפילו מרדפין אחריו אין מחזירין להן אלא דוקא כשיהיה בענין שאם היו עומדין שם היה יכול להציל מיד ונמצא בהיות כן והן רדפו מיד אחריו רדיפתו מוכיח דודאי לא נתייאשו אז אפילו כו׳ ר״ל וכיון דבהכי ע״כ צריך לאוקמי אפילו ברדפו אם כן אז אפילו אם אינן שם כששטף כו׳ (ואח״כ מוכיח זה שכתב דצריכין לומר דמיירי שהיה יכול להציל בקל וכתב) ואם הוא בענין (כלומר דאם היה בענין) שאם היו הבעלים כו׳ עד וראוי שיתייאשו ור״ל ובכה״ג אפילו רדפו נמי לא הוי מועיל (לפ״ז נראה למחוק ו׳ מתיבת וראוי שיתייאשו וצ״ל ראוי) ואח״כ כתב דין אם עמדו כששטף כו׳ והיא רישא דברייתא הנ״ל וללמדנו בא דאפילו בכה״ג דכתב דיכול להציל בקל אפ״ה כשעמד אצל השטיפה ולא רדף הוי יאוש והאריך בלשונו וכתב לשון הברייתא ופירושה ביחד וק״ל ואח״כ כתב ואם סתמא הוא שלא ידענו כו׳ בא לפרש בזה של״ת דוקא אם ודאי לא היה שם כששטף דלא הוי יאוש וכנ״ל אלא אפילו אם בסתמא כזה שלא ידענו אם היה שם ואז מדלא רדפו אחריו ודאי נתייאשו מיד או אם לא היו שם ולא נתייאשו ותו הוי יאוש שלא מדעת אפ״ה לא הוי יאוש ודוק היטב שגם זה הדרך עולה יפה והוא ג״כ כדברי התוס׳ הנ״ל בעינם ובזה שכתבתי נתבארו כלל דברי רבינו. ומעתה אכתוב עוד קצת פרטי דבריו. מ״ש שהיה יכול להציל מיד לאו מיד ממש בתפיסת יד קאמר אלא ע״י עקולי ופשורי שיעכבוהו במקום קרוב ויגיע אליהן מיד קאמר וכלשון התוס׳ הנ״ל וקאי אמכשולות שכתב רבינו לפני זה (בסי״ג):
ומ״ש או אפילו אם אינן צ״ל אז אפילו כו׳ וכ״כ בס״י וכנ״ל:
ומ״ש אם עמדו שם כששטף נראה להגיה ו׳ וצ״ל ואם עמדו ועבד״ר מ״ש עוד מזה:
(יג) {יג} המציל מן הארי וכו׳ עד אז לא הוי יאוש דברי רבינו צ״ע וכבר נבוכו בם רבים ולי נראה להגיה מלת או בסוף דבריו וכצ״ל או אם עמדו שם כששטף וכו׳ ודבריו בזה הם בנויים ע״פ גירסת התוס׳ ופירושם בד״ה שטף נהר (דף כ״ב) וזה דמתחלה כתב רבינו אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוכחה שהן שלהם ומחזיר להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדין שם וכולי דהיינו סיפא דברייתא דתני אם היו בעלים מרדפים אחריהם חייבין להחזיר דפירושה אליבא דאביי דהלכה כמותו כלומר שהיה יכול להציל בקל בשעת שטיפה אף ע״פ שאין בו סימן לפי שיעכבם המכשולות שבנהר ויקחום מיד אילו היו הבעלים עומדים שם במקום ששטף ונמצא שודאי לא נתייאשו הבעלים ואע״פ שלא היו זריזים כ״כ להציל מיד שהרי אחרים הקדימום ולקחום מ״מ כיון שהיו הבעלים מרדפים אחריהם מיד ניכר שהוא בעליו ומחזירין להם אחר כך כתב או אפילו אם אינן שם כששטף וכו׳ פירוש השתא דמיירי בענין שהיה יכול להציל מיד ודאי אפילו לא היו שם הבעלים כלל ולא ידעי ששטף עד לאחר שכבר בא אחר והצילו לא זכה בו האחר אפילו נתייאשו בעליו אח״כ כיון שלא היה ראוי להתייאש אין בזה דין המציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר דה״ה שלו מפני שהיא ראוי להתייאש דאבוד ממנו ומכל אדם משא״כ כאן דאינו ראוי להתייאש והו״ל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש ודין זה שמעינן ליה מדיוקא דרישא דברייתא דתני שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים ה״ה שלו ודייקינן דוקא שהיו שם הבעלים בשעת שטיפה ונתייאשו שלא רדפו אחריו הוי יאוש אבל אם לא היו שם הבעלים ולא ידעו עדיין ששטפו נהר לא הוי יאוש וכאביי והנה אחר שכתב רבינו ב׳ חלוקות דלא הוי יאוש וחייב להחזיר חזר וכתב ב׳ חלוקות דהוי יאוש והרי הוא של מוצאו וזהו שכתב ואם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולים להציל מיד וכו׳ דהשתא בין שהיו שם הבעלים בשעה ששטף בין לא היו שם ראוי להתייאש הוא דאע״פ דכשילך למרחוק דאית ביה עקולים ומכשולים האחרים יכולין להציל מ״מ לא יחזירם לבעליו לפי שאין בהם סימן ואין כאן הוכחה שהן שלהם ודין זה שמעינן ליה מדיוקא דסיפא מדקתני אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייבים להחזיר טעמא דהיה יכול להציל מיד במקום ששטף לפי שיעכבם עקולים ומכשולים אלא שאחרים הקדימום ולקחום התם הוא דחייב להחזיר דניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד אבל אם אין שם עקולים ומכשולים אלא למרחוק דליכא הוכחה במה שמרדף למרחוק שהן שלהם אינו חייב להחזיר אח״כ כתב או אם עמדו שם כששטף ונתייאשו וכו׳ פי׳ או אפילו היה בענין שהיו יכולים להציל מיד במקום ששטף אלא שעמדו שם ונתייאשו דהיינו שלא רדפו אחריו דכיון שלא רדפו אחריו בודאי נתייאשו והיינו הא דתני ברישא אם נתייאשו הבעלים ה״ה שלו דכתבו התוס׳ דה״פ דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו דאפילו אומרים שאינן מתייאשין אין בכך כלום דודאי הן מתייאשין בלבן ואחר זה חזר וכתב חלוקה אחת דלא הוי יאוש וצריך להחזיר ואמר אם סתמא הוא וכו׳ פי׳ דכשהוא בענין שהיה יכול להציל מיד במקום ששטף אלא שאנחנו לא ידענו אם היו שם בעלים ולא רדפו אחריו דהשתא ודאי נתייאשו או שמא לא היו שם כששטף דהשתא לא הוי יאוש כיון שלא היה ראוי להתייאש השתא מספק לא הוי יאוש ודין זה ג״כ נשמע מדיוקא דרישא מדקתני אם נתייאשו ה״ה שלו שמעינן דדוקא היכא דודאי נתייאשו דידענו שהיו שם ולא רדפו אחריו הרי הוא שלו הא סתמא דלא ידענו לא הוי יאוש וב״י כתב דמ״ש רבינו ואם סתמא הוא שלא ידענו וכו׳ היינו מאי דאיפסיקא הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עיין עליו ושרי ליה מאריה שהלא רש״י פירש להדיא דיאוש שלא מדעת הוא שהבעלים לא ידעו שנפל מהם כשמצאו זה ורבינו מדבר בכאן שהבעלים יודעים אלא דאנן לא ידעינן דאין כאן מי שיכול להעיד בדבר זה אלא כדפרישית:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ח) נָהָר שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ סֶכֶר לָצוּד בּוֹ דָּגִים, וּפוֹעֲלִים יִשְׂרְאֵלִים רְגִילִים לַעֲשׂוֹתוֹ וּלְתַקְּנוֹ כְּשֶׁמִּתְקַלְקֵל, הַמּוֹצֵא בּוֹ מְצִיאָה חַיָּב לְהַכְרִיז. {הַגָּה: וְכֵן מָקוֹם שֶׁשּׁוֹמְרִים שָׁם גּוֹיִים בְּקֶבַע, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים יִשְׂרְאֵלִים, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת).}
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(כג) ש) שם סט״ו שם בעובדא דלעיל דא״ל רב יהודה זיל ואכריז וכדמפ׳ בגמ׳ שם
(כד) (ל׳ וכן אינו מדוקדק ונ״ל שצריך להיות אבל)
(כ) נהר שעושין בו סכר כו׳ – פי׳ סתימה שעושין כעין מחיצה במים להפסיק בין מים היורדים מלמעלה למטה כדי שיהיו הדגים נצודים ועומדים שם שלא יעברו משם והלאה וממילא ג״כ מי שאבד דבר במים היורדים נפסק שטיפת האבידה ועומדת שם וקאמר שאם רוב ישראל רגילים לעסוק באותו מחיצת הפסק אע״ג שרוב עכו״ם מצויים סביבות המים מ״מ ישראל שנפל ממנו דבר אינו מיאש נפשו שסובר פועלים ישראלים המצוים שם ימצאו אותן ויכריזו ואתן בו סי׳ ומסיק וקאמר וכן מקום ששומרים כו׳ ור״ל וכן ״איפכא דאף במקום שרוב ישראל מצויים שם מ״מ אם השומרים עכו״ם ועומדים שם בקביעות הם ודאי שימצאו האבידה על הרוב מ״ה מתייאשים הישראלים שנפלו מהן האבידה והוא של מוצאו ואינו חייב להכריז ויש גורסין כאן תיבת ״וכל במקום ״וכן ויותר נראה כמ״ש דשם בנ״י לא כ׳ ל׳ ״וכל:
(כא) וכן מקום כו׳ – שם א׳ בתי מדרשות דידן כו׳ השתא כו׳:
{טו} ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילין לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז דתלינן בישראל ולא נתייאשו הבעלים כיון שפועלים ישראל רגילין לתקנו וכן כל כיוצא בזה אף על פי שרוב הדרים במקום גוים אם יש צד לתלות בישראל תלינן.
(טו) {טו} ומה שכתב ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילים לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז וכו׳ שם (כד:) ההוא גברא דאשכח ד׳ זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב יהודה א״ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא שאני נהר בירן כיון דמתקיל לא מייאש והא רובא עכו״ם נינהו שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה וישראל כרי כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול כיון דישראל כרו ליה לא מייאש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) וגדר שעושין בו שכר אגמי נפש עיקרא דדינא איתא שם בפ׳ א״מ ולשון זה לשון המקרא הוא (בישעיה י״ט) והיו שתותיה מדוכאים כל עושי שכר אגמי נפש ופירש הרד״ק שר״ל שסוכרין בפני המים כדי שיקוו המים ויצודו בהם דגים ואגמי נפש ר״ל האגמים שיש בהם דגים וקורא הדגים נפש ורש״י פי׳ בענין אחר ע״ש:
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ט) אֲבֵדַת קַרְקַע גַּם כֵּן חַיָּב לְהָשִׁיב, שֶׁאִם רָאָה מַיִם בָּאִים לִשְׁטֹף שְׂדֵה חֲבֵרוֹ חַיָּב לִגְדֹּר בִּפְנֵיהֶם כְּדֵי לְהַצִּיל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כה) ת) רמב״ם ספי״א מהלכות גזילה ואבידה מימרא דרבא וברייתא שם ד׳ ל״א ע״א
(כא) אבידת קרקע כו׳ – בגמ׳ ילפינן לה מדכתב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכתבו הטור לקמן בסי׳ רס״ו ע״ש:
(טו) קרקע – בש״ס ילפינן לה מדכתיב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכתבו הטור בסי׳ רס״ו ע״ש שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רנט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רנטרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רנט, סמ"ע חושן משפט רנט, ט"ז חושן משפט רנט, ש"ך חושן משפט רנט, באר היטב חושן משפט רנט, ביאור הגר"א חושן משפט רנט, קצות החושן חושן משפט רנט, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רנט, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רנט, חכמת שלמה חושן משפט רנט, פתחי תשובה חושן משפט רנט, טור חושן משפט רנט, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רנט, בית יוסף חושן משפט רנט, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רנט – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רנט, דרישה חושן משפט רנט, פרישה חושן משפט רנט, ב"ח חושן משפט רנט

Choshen Mishpat 259, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 259, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 259, Sema Choshen Mishpat 259, Taz Choshen Mishpat 259, Shakh Choshen Mishpat 259, Baer Heitev Choshen Mishpat 259, Beur HaGra Choshen Mishpat 259, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 259, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 259, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 259, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 259, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 259, Tur Choshen Mishpat 259, Tur Sources Choshen Mishpat 259, Beit Yosef Choshen Mishpat 259, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 259, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 259, Derishah Choshen Mishpat 259, Perishah Choshen Mishpat 259, Bach Choshen Mishpat 259

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×