(א) הרואה את האבידה חייב כו׳ עבד״ר:

(ב) ואם נטלה ע״מ לגזלה כו׳ עד אלא משום לא תוכל להתעלם כו׳ מימרא דרבא פ׳ אלו מציאות (דף כ״ו ע״ב) ופרש״י לא תגזול שייך אשעת הנטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי לא תוכל להתעלם אינו אלא אזהרה לכובש עיניו ונמנע מלהציל הילכך הנוטלה ע״מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל משנטלה עד שישיבנה איכא משום השב תשיבם עכ״ל:

ומש״ר ואפילו אם יחזירנה אח״כ ר״ל אחר שנתייאשו הבעלים וכן איתא בגמרא שם בהדיא ואזה קאמר שם דאע״ג דהחזיר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דלא תוכל להתעלם דעבד עבד אבל לאו דלא תגזול ניתק לעשה ונתקן בהחזרה וממילא לא עבר נמי על השב תשיבם ואם החזירם קודם יאוש גם על לאו דלא תוכל להתעלם תו לא עבר כיון דתיקן האיסור בעוד שם אבידה עליו כ״כ התוס׳ והרא״ש שם וכן הן דברי רבינו וק״ל:

(ג) בד״א שהוא במקום כו׳ אריש הסימן קאי:

במקום שחייב להשיב משם לאפוקי מצאה במקום שרובה כותים וכדמסיק:

להסתפק שהיא אבידה לאפוקי מצאה בצד גדר וכיוצא בו וכמש״ר (ר״ס רס״א):

שמוכחת שהיא אבידה שם ר״ס רס״א חמור וכליו הפוכין וכיוצא בו:

ושלא תהיה מדעת דהיינו באשפה העשויה לפנות כמ״ש בס״ס ר״ס:

ויהיה בה שוה פרוטה כמ״ש בר״ס רס״ב:

וסימן בגופה או במקומה שם:

ושיהיה מטפל בה כו׳ (בסי׳ רס״ג) של מי שהיה חייב כו׳ לאפוקי של כותים (בסי׳ רס״ו):

(ה) והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל זה לא קאי אלא אכשרוב שאר העיר כותים אבל אם היא מחצה על מחצה אפילו מקום המציאה היא ג״כ מע״מ חייב להחזיר וכן בסיפא דוקא ברוב העיר ישראל ורוב העוברים כותים הוא דפטור הא בשניהן מע״מ חייב וא״ת מ״מ לא הו״ל לרבינו לסתום אלא לפרש י״ל דרבי׳ למדנו כל זה במה שמתחיל וכתב ז״ל כיצד המוצא במקום שישראל מצויים שם חייב להחזיר דהאי מצויים ר״ל לפחות מחצה ע״מ ישראלים וכותים הם העוברים במקום שמצאו וע״ז קאי מ״ש ואפילו אם שאר העיר גם כן המחצה כותים ומחצה ישראלים אמרתי לך דחייב להחזיר ואח״כ כתב בבא חדשה ז״ל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר ולמדנו דבזה שרוב העיר כותים אין צריך להחזיר א״ל כשרוב ישראל עוברים במקום המציאה וחזר ופי׳ דבריו בדבר והיפוכו וכתב ז״ל אבל אם רוב שאר העיר כותים ור״ל ובמקום המציאה ישראלים מצויים שם והיינו מע״מ וסתם כאן וסמך נפשו אמ״ש תחילה שמיירי שבמקום המציאה ישראלים מצויים שם דכתבתי דר״ל מע״מ ואח״כ כתב או אם רוב שאר העיר ישראל ובמקום המציאה רוב כותים א״צ להחזיר:

(ו) אבל אם רוב העיר כותים כאן סתם ולא כתב איכות המקום שנמצא בו משום דאפילו במחצה ע״מ אין צריך להחזיר כמ״ש ומסתמא אין עוברים שם בעיר כזה רוב ישראלים:

(או אפילו רובה כותים כו׳) או אפילו רוב העיר ישראל כו׳ ואין להקשות הא קיי״ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולא אחר הקרוב כמש״ר בסימן זה ולקמן וסי׳ ר״ס ס״ט) וא״כ גם הכא ברישא ניזיל בתר רוב כותים שהם יותר רוב מהעוברים הישראלים ובסיפא נאמר איפכא דשאני הכא דמסתבר לומר שנפל מרוב השכיחים במקום זה עצמו שנמצא בו משא״כ התם דגם הקרוב אינו במקום שנמצא בו אלא שתאמר שנתגלגל ובא משם ולכך מסתבר טפי שנתגלגל ובא מהרוב וק״ל (וזה) [ומה] שכתב רבינו או אפילו רוב העיר ישראל כו׳ כן משמע מההיא דאמרי׳ מצא בשוקא דבי דייסא או בשוקא דגלדאי כו׳ ופי׳ הרא״ש משום דמקומות ההם רוב כותים מצויים בהם משמע אע״פ דכל העיר רובה ישראל הוא ודוק:

ומש״ר אפילו אם ידע כו׳ ויש בה סימן כו׳ כן אמרו בפרק אלו מציאות רבה הוה אזיל בתרא דרב נחמן בשוקא דגלדאי א״ל מצא כאן ארנקי מהו א״ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סי׳ מהו א״ל הרי אלו שלו והלא עמד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ע״כ ועבד״ר מ״ש בביאור זה ומזה תבין שמש״ר ויש בה סי׳ ר״ל אפי׳ בא אחד ונותן הסי׳ אפ״ה הרי הוא שלו:

שיש לתלות שנודע מיד כו׳ דאל״כ הא קיי״ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וכמו שאכתוב לשון הגמרא בסמוך (בסעיף י״ג):

כאשר יתבאר נקמן ר״ל בסי׳ רס״ב בס״ט יתבאר איזה מן הדברים שיש לתלות שנודע מיד:

(ז) לפיכך המוצא כו׳ מימרא דרב אסי הוא שם (דף כ״ד ע״ב) ותיבת לפיכך שכתב רבינו נמשך אסוף דבריו וה״ק לפיכך חבית הנמצא בעיר שרובה כותים אפילו נתן ישראל סימן הוא של מוצאו והיינו דוקא בשגם העוברים הם מחצה כותים לפחות וכצ״ל וסתם רבינו משום דסתם עוברים הם לפי ערך הדרים וכמ״ש לעיל בסמוך והא דנקט רבינו חבית מימרא דרב אסי נקט (ע״ש דף הנ״ל) דמההיא מימרא נלמד דברוב כותים אינו חייב להחזיר:

תולין אותה בשל כותים פי׳ שמילאו מתחילה מיין שלו ומש״ה אפילו בחבית סתם אסורה לשתות והקנקן מותר ואפילו אם הוא בענין זה שאם היה בודאי של ישראל לא הוה יאוש כגון שידוע שלא ידע באבידתו עד לאחר שבא ליד המוצא אפ״ה הקנקן מותר דתולין בשל כותי:

אם היא רשומה פירוש סתומה. ואפילו לית עליו חותם ליכא למיחש למגע כותי דאם נגע בה לא הוה טורח את עצמו לסתמו אלא היה לוקח מהיין והולך לו או היה מוליכו כולו לביתו אבל כשמפקידין בידו יין איכא למיחש טפי לזיופא וצריך שיהא חותם בתוך חותם כ״כ נ״י בשם רשב״א ור״ן וע״ע בסמוך (סי׳ רס״ב):

(ח) מצא חבית שצפה כו׳ רבינו קיצר כאן וסמך אמ״ש בי״ד (ס״ס קכ״ט) כי שם מקומו:

בעיר שרובה כותים אסור פי׳ היין אסור בשתייה ובהנאה והקנקן מותר:

ובעיר שרובה ישראל מותר מדסתם רבינו וכתבה כאן בהלכות אבידה ומציאה נראה דר״ל דמותר לגמרי לשתייה וגם להחזיק בה המוצא וא״צ להכרזה דכל שצפה בנהר ואין בה מכשולות ודברים המעכבים אותם מיד בדרך שטיפתה הבעלים מתייאשים ממנה וכמש״ר בסמוך סי״ג וק״ל:

אפילו מצא קרוב לבית כו׳ דקיי״ל כרב באיסורי דס״ל בפרק לא יחפור (דף כ״ד) דקרוב ורוב הולכין אחר הרוב:

(ט) ונודות של יין כו׳ גם זה שם בפרק לא יחפור:

גדולים מותרים כו׳ פי׳ דגדולים לא שכיחי אלא אצל המוכרים או הקונים למכור לא אצל הקונים לתוך ביתם ורוב המוכרים והקונים למכור הרי הם ישראלים להכי לא איכפת לן ברוב לוקחין כותים והן מותרין דנתייאשו דרוב העוברים כותים וק״ל:

קטנים אסורים מטעם הנ״ל דקטנים שכיחים גבי לוקחים לנפשם ורוב עוברי דרכים הלוקחים לנפשם הם כותים ופירוש אסורים היין לשתות אבל הקנקן מותר:

ואם יש קטנים וגדולים כו׳ כיון שהגדולים הם ודאי של ישראל שקנה כדי למכור והם עדות וראיה שגם הקטנים של ישראל הם וקנה אותם כדי להשוות המשא ועיין עוד בי״ד סי׳ הנ״ל כי שם מקומו:

(י) מ״מ טוב וישר הוא כו׳ שם בפרק א״מ רב יודא הוה אזיל בתר שמואל בשוקא דבי דייסא א״ל מצא כאן ארנקי מהו א״ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א״ל חייב להחזיר תרתי א״ל לפנים משורת הדין ע״כ:

(יא) בשר הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו שם פ׳ א״מ (סוף דף כ״ד) ר׳ חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו ומסקינן שם דהוה במקום דהוה רוב כותים ורוב טבחי ישראל ורוב ישראל המצויים אצל שחיטה מומחין הן ומש״ה התירוהו לו משום שחיטה וגם התירוהו לו משום מציאה דודאי נתייאשו ממנו בעלי ישראל כיון דהוה שם רוב כותים ורבינו לרבותא נקט בשר הנמצא שם שחוט דאע״ג דחתיכת בשר מצא ולא ניכר בה שחיטה וגם אין בה סימן דשל ישראל היתה אפ״ה מותרת באכילה כיון דרוב טבחי ישראל נינהו מסתמא מטבחי ישראל הוא כמו ביין הנמצא בנודות הגדולות דאזלינן בתר המוכרין וכשהן רובן ישראל מותר ושחוט ל״ד קאמר דשחיטה אינה סימן אפילו בבהמה או עוף שלם ולנבילה או לטריפה ליכא למיחש דקלא הו״ל אם נמצא טריפה במטבחיים או שמבדילין אותו גם י״ל דמש״ה נקט שחוט לומר דאע״ג דהוא מסתמא או ודאי שחוט ומתירין לו לאכול דאמרינן שרוב טבחי ישראל הוא אפ״ה מותר לו גם כן משום מציאה ומיירי באופן דליכא לאסור משום בשר שנתעלם מן העין כגון בהמה שהכירה שהיא של אחד מבני העיר הזאת ולא באה מעלמא או שראינוה מרחוק שהניחה אדם שם דבכה״ג לא חיישינן אפילו אם היה עכו״ם כיון דרוב טבחי ישראל נינהו ומהם קנה העכו״ם דהרא״ש ורבינו ס״ל כרשב״ם דלא חיישינן אלא באבד ומצאו או בעוף שהפינה לפנינו דאיכא למיחש דבמקום רוב טבחי עכו״ם באה אבל אם מצאה אפילו ביד עכו״ם והוא במקום דרוב טבחי ישראל שם שרי וכמ״ש בפרישה בי״ד (סי׳ ס״ג ע״ש):

(יב) אבל עוף שחטף כו׳ פי׳ בגמרא שחטף לפנינו דליכא למיחש שמא עכו״ם לקחו:

אפילו רובן ישראלים כו׳ לשון הגמרא שם לפני דין הנ״ל ההוא דיו דשקיל בישרא ושדייה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי א״ל זיל שקול לנפשך והא רובא דישראל נינהו שאני דיו דכזוטו של ים דמי ע״כ מוכח מזה דאפילו אם הבעלים עומדים וצווחים נעשה כצווח על ביתו שנפל ואפילו אמר לא נתייאשתי לא מהימנינן ליה וכמש״ר בסמוך וא״כ מש״ר שודאי נתייאשו לאו סתמא קאמר אלא אפילו עומדים וצווחים שלא נתייאשו לאו כל כמינייהו משום דודאי נתייאשו והטעם דדרך העוף לילך למקום מרחוק ולהשליכו למקום שאינו יכול להחזירו ועיין מ״ש הרא״ש על זה בשם הראב״ד:

(יג) המציל מן הארי כו׳ עד הרי אלו שלו ברייתא שם (דף כ״ב ע״ב) ויליף לה מדכתיב כן תעשה לחמורו ולכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו (דהאי ממנו יתירה הוא) ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם עכ״ל הברייתא ופריך מינה תיובתא לרבא דאמר יאוש שלא מדעת בדבר שאין לו סימן הוה יאוש דהא מהאי קרא ילפינן היתרא היכא דאבודה מכל אדם ואסורה היכא דאינה אבודה אלא ממנו ומדילפי מחד קרא מדמינן להו אהדדי איסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן אף איסורא אף בדלית בה סימן והיינו היכא דלא היה ראוי להתייאש אילו עמד שם כגון דיש עקולי ופשורי דקרוב לו וכמ״ש רבי׳ אחר זה ומהא איפסיקא שם הלכתא כאביי (העתקתי כל זה כדי שתבין מש״ר בסמוך) ופרש״י שם זוטו של ים מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו (נראה דר״ל דהש״י שם חול גבול לים וכשהוא שוטף ויוצא מהחול מיקרי חוזר לאחוריו) עשר או ט״ו כרסאות פעמים ביום ושוטף מה שמוצא זוטו גדול ושרוע בלשון יווני ושלוליתו שם נהר כשהוא מתפשט ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא עכ״ל:

נעשה כצווח על ביתו כתב נ״י אפילו בא ליד המוצא לפני יאוש ואפילו אמר לא מייאשנא ואפילו רדף אחריהם בטלה דעתו אצל כל אדם עכ״ל ומ״מ ג״כ אית ביה משום עשיית טוב וישר להחזיר לבעליו אם לא שבעל האבידה הוא עשיר והמוצאו הוא עני וכמ״ש בד״מ ס״י ע״ש:

בד״א שאין מכשולות בנהר כו׳ נפלו בו קורותיו ועציו כו׳ אם הבעלים מרדפים כו׳ עד ואם סתמא כו׳ לא הוה יאוש דברי רבינו סתומין ונראין לכאורה כסותרין זא״ז שברישא כתב אם הבעלים מרדפים כו׳ והוא שיהיה בענין שהיו יכולין להציל מיד כו׳ משמע דאפילו ביכול להציל בקל לא הוה יאוש עד שירדפו או לא היו שם הא היו שם ולא רדף הוה יאוש וא״כ למה כתב בסיפא באינו יכול להציל דאם עמד שם ולא רדף דהוי יאוש הא אפילו ביכול להציל ג״כ הוי דינא הכי ועוד דמסיק ברישא בטעם דלא זכה כיון דלא היה ראוי להתייאש קשה הא בסיפא דראוי להתייאש ג״כ כתב דהוה סתמא יאוש ובסיפא ג״כ ודאי מיירי דאפילו שמע ממנו אח״כ דמייאש אפ״ה לא הוי יאוש וכאביי דס״ל הכי דכל שסתמא לא הוה יאוש תו לא מהני יאוש דמייאש אחר שבא לידו באיסור וע״ק הלשון דמתחיל דאם היו הבעלים מרדפים משמע שהיו שם מיד ורודפין וסיים באם היו עומדים שם כו׳ משמע דאינן מרדפין מיד ונצטרך לומר פי׳ מרדפין לאחר זמן וק׳ דרדיפה לאחר זמן ודאי לא הוה סימן גם ק׳ ל׳ או אפילו אינן שם שכתב הא בהכי איירי שכתב שאם היו עומדין כו׳ וע״ק דמאי איכא בין יכול להציל בקל לאינו יכול להציל כ״א ע״י הדחק הא אידי ואידי סתמא לא הוה יאוש ועומדים ולא רודפים הוה יאוש. וכדי לעמוד על כוונת רבינו וביאורו אעתיק לשון הגמרא ותוספות ואדקדק בהן מה שראוי לדקדק וע״פ זה יתלבנו דברי רבינו בס״ד והוא דשם פא״מ (דף כ״א ריש ע״ב) גרסי׳ יאוש שלא מדעת (פי׳ רש״י שסתמא יאוש לכשיודע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן) אביי אמר לא הוה יאוש ורבא אמר הוה יאוש בדבר שיש בו סי׳ כ״ע לא פליגי דלא הוה יאוש אע״ג דשמעי׳ דאייאש לאחר שבא לידו דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה (פי׳ דדבר שאינו עשוי להתייאש הוא) מימר אמר סימנא אית לי בגוויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שרייה ואף על גב דבא ליד המוצא לפני יאוש כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוה יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוה יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגוויה מהשתא הוא דמייאש (פי׳ שהרי נפל וכשידע שוב אין דעתו עליו) ת״ש שטף נהר קורותיו ונתנו בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו (כן הוא גירסת התוספות) הא סתמא לא (פי׳ וקשיא לרבא) הב״ע בשיכול להציל א״ה אימא סיפא אם היו בעלים מרדפים חייב להחזיר ואי ביכולין להציל מאי איריא מרדפין אפי׳ אין מרדפין נמי הב״ע ביכולין להציל ע״י הדחק כו׳ עכ״ל הגמרא וכתבו התוספות ז״ל שטף נהר כו׳ צ״ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאל״ה הוה כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם וע״ז לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפי׳ אין בהם סימן ולפי שיעכבם עקולי ופשורי ויקחם שם ואפילו יקדמו אחרים ויקחו יחזירו לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס״ד דמיירי דאי לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד להציל כלל כדמוכח בסיפא לפי שיקתום אחרים כשיעכבם עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהם סימן וה״פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפי׳ אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום דודאי הן מתייאשין בלבם הא סתמא שלא היו הבעלים בשעת שטיפה ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפו הנהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סי׳ לא דכשמצאו באיסורא אתי לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ומשני ביכול להציל אפי׳ אחר שטיפה כגון שיש באבידה סי׳ אי כשיכולין להציל מאי איריא מרדפין אפי׳ אין מרדפין נמי הב״ע בשיכולין להציל ע״י הדחק כו׳ וא״ת מנ״ל הא סתמא חייב להחזיר דילמא נתייאשו אתא לאפוקי שהיו שם ורדפו דחייב להחזיר וי״ל דא״כ לא ליתני אם נתייאשו אלא ליתני סתמא שטף נהר קוריו ועציו הרי הוא שלו דפשיטא דלא מיירי ברדפו בשעת שטיפה דהא קתני סיפא דאם היו הבעלים מרדפין חייב וא״ל דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו דלעולם נימא דה״ה סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וע״י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל עכ״ל התוס׳ ונ״ל פשוט שמ״ש התוס׳ בריש דבריהן דמיירי דיכול להציל בקל כו׳ אין פירושו שיכול ליקחנו מיד בהשטת ידו דאם כן לא מסיימי שפיר מ״ש דאל״ה הוה כזוטו כו׳ אלא כמו שמפרשים אח״כ שיש בנהר עקולי ופשורי בקרוב למקום שנשטף משם באופן שא״א שיוליכם הנהר למרחוק זהו מיקרי בקל יכול להציל אע״ג דלית בהו סי׳ לפי שע״י רדיפה שירדפו מיד אחריו יצילו אותם שאף אם יקדמו אחרים ויקחם כל שירדפו מיד יחזירו אותם לו שרדיפתו מיד מוכחת שהיא שלו וודאי לא נתייאשו והשתא סיימו שפיר דאל״ה כו׳ כלומר דאי בדליכא עקולי ופשורי בקרוב שיעכבם א״כ הוה כזוטו של ים שהרי הנהר יוליכו למרחוק ואפילו שירדף מיד את יהם לא ישיגם וכל כה״ג אפילו אביי מודה דשל מוצאו הוא ואפילו בעלים עומדים וצווחים שאינם מתייאשים וכנ״ל ואיך ס״ד דהמקשן לדייק הא סתמא לא אלא ודאי בדאיכא עקולי ופשורי בקרוב לשטיפתו וכדכתיבנא ומ״ש וס״ד דמיירי כו׳ כדמוכח בסיפא פי׳ ס״ד דהמקשן דהברייתא מיירי בדלית בהו סי׳ לעציו ואבניו ומש״ה אפי׳ היכא דאיכא עקולי ופשורי בקרוב אם לא ירדפנו מיד שוב אינו יכול להציל דכבר יקחו אותם אחרים ומשהגיע לידם שוב אינם מחזירים כיון שאין בו סימן אם לא שרדף מיד אחריה וזה כיון שלא רדף לא יחזירו לו וזה מוכח מהסיפא דקתני אם היו מרדפין יחזיר ואי בדיש בו סימן שיכול להציל ע״י אפילו אם לא ירדפו א״כ מאי איריא מרדפין אפי׳ לא מרדפין נמי וכאשר הקשה המקשן אח״כ על מאי דשני ליה בדיכול להציל ופירשוהו התוס׳ דר״ל דיכול להציל ע״י סימן שבו ומ״ש ולא נתייאשו עד שידעו כו׳ ואז כבר אינו כו׳ באו להסביר שסתמא זה הוא כיאוש שלא מדעת הנ״ל דפליגי ביה אביי ורבא וכמ״ש ומ״ש ע״י סיפא ידעינן דמיירי באין כו׳ פי׳ דקשיא להן לדעת המקשן סיפא דקתני מרדפין אחריה ל״ל אי לדייק שאם לא רדפו הוא יאוש כבר תני לה רישא אם נתייאשו הבעלים כו׳ לזה תירצו דלהכי תני סיפא לגלויי לך דמיירי באין בה סימן ולא היה יכול להציל אם לא רדף מיד ואפ״ה סתמא לא הוה יאוש וזה מוכח מהסיפא כמ״ש לעיל דאי יש לה סימן ויכול להציל לעולם א״כ מאי איריא מרדפין כו׳ כן הוא ביאור דברי התוס׳ לע״ד ונמצא דלפי מאי דאיפסיקא הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ממילא פירוש הברייתא קמייתא כדעת המקשן (ובאמת לשונו מדוקדק בטוב יותר לפי פי׳ המקשן) ופי׳ ההוא העולה לדינא הוא שאם יש עקולי ופשורי בקרוב אז אי מרדפין מיד אחריהן או אפילו אינן מרדפין אלא שלא היה שם לא היה יאוש משום דהוה יאוש שלא מדעת והוא סיפא דברייתא וע״פ מה שכתבו התוס׳ דמרדפין דקתני ל״ד קאמר ואם עמדו שם ולא רדפו אזי ודאי נתייאשו אף ע״ג דלא שמענו מהן דנתייאשו והוא רישא דברייתא הנ״ל. וע״פ הדברים הללו מבוארים דברי רבינו בשני דרכים. האחד כשנאמר שנתהפכו דברי רבינו בדפוס או במכתב מהקדמון ואזי עולין יפה בלי הגהה כלל ואזי אין צריכין להגיה כלל (רק אז אפילו כו׳ במקום או אפילו כו׳ וכן מצאתי בס״י) והיה כתוב בדברי רבינו הג׳ דינים שכתובים בגמרא כנ״ל זא״ז ואחר כך כתב עליהן דברי התוספות וכצ״ל אם הבעלים מרדפין אז הוי הוכחה שהן שלהן ומחזירין להן אם עמדו שם כששטף ונתייאשו ולא רדפו אחריו הוי יאוש (והיינו רישא וסיפא דברייתא הנ״ל ואח״כ כתב הדיוק שדייק הגמרא מינה והיינו) ואם סתמא הוא שלא ידענו אם נתייאשו או לא לא הוה יאוש (ואח״כ כתב רבינו ע״ז הפירוש שפירשו התוס׳ והיינו מ״ש) והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו׳ וקאי אמה שסיים לומר דאם סתמא הוא לא הוה יאוש ע״ז כתב דהיינו דוקא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו׳ עד דאם הוא בענין שאם היו כו׳ עד וראוי שיתייאשו ור״ל וכיון שהוא ראוי להתייאש לא הוה אמרינן הא סתמא לא הוי יאוש והוא ממש כדברי התוספות הנ״ל וק״ל. הדרך השני הוא שלא נהפך דברי רבינו אבל צריכין לדחוק קצת בפי׳ דברי רבינו ונאמר דמש״ר מתחילה אם הבעלים מרדפין אחריהן לשון הברייתא נקט וכתב עליו לשון התוס׳ דל״ד מרדפין קאמר אלא ה״ה אפילו סתמא נמי דהיינו שלא היה הבעל שם בשעת שטיפה דלא הוה יאוש כיון דזה היה יכול להציל בקל אילו היה שם ורדף אחריו וצריכין לפרש דברי רבינו כאילו כתב בלשון זה הא דקתני אם הבעלים מרדפין מחזירין להן ע״כ ל״ד קאמר מרדפין דהא אפילו מרדפין אחריו אין מחזירין להן אלא דוקא כשיהיה בענין שאם היו עומדין שם היה יכול להציל מיד ונמצא בהיות כן והן רדפו מיד אחריו רדיפתו מוכיח דודאי לא נתייאשו אז אפילו כו׳ ר״ל וכיון דבהכי ע״כ צריך לאוקמי אפילו ברדפו אם כן אז אפילו אם אינן שם כששטף כו׳ (ואח״כ מוכיח זה שכתב דצריכין לומר דמיירי שהיה יכול להציל בקל וכתב) ואם הוא בענין (כלומר דאם היה בענין) שאם היו הבעלים כו׳ עד וראוי שיתייאשו ור״ל ובכה״ג אפילו רדפו נמי לא הוי מועיל (לפ״ז נראה למחוק ו׳ מתיבת וראוי שיתייאשו וצ״ל ראוי) ואח״כ כתב דין אם עמדו כששטף כו׳ והיא רישא דברייתא הנ״ל וללמדנו בא דאפילו בכה״ג דכתב דיכול להציל בקל אפ״ה כשעמד אצל השטיפה ולא רדף הוי יאוש והאריך בלשונו וכתב לשון הברייתא ופירושה ביחד וק״ל ואח״כ כתב ואם סתמא הוא שלא ידענו כו׳ בא לפרש בזה של״ת דוקא אם ודאי לא היה שם כששטף דלא הוי יאוש וכנ״ל אלא אפילו אם בסתמא כזה שלא ידענו אם היה שם ואז מדלא רדפו אחריו ודאי נתייאשו מיד או אם לא היו שם ולא נתייאשו ותו הוי יאוש שלא מדעת אפ״ה לא הוי יאוש ודוק היטב שגם זה הדרך עולה יפה והוא ג״כ כדברי התוס׳ הנ״ל בעינם ובזה שכתבתי נתבארו כלל דברי רבינו. ומעתה אכתוב עוד קצת פרטי דבריו. מ״ש שהיה יכול להציל מיד לאו מיד ממש בתפיסת יד קאמר אלא ע״י עקולי ופשורי שיעכבוהו במקום קרוב ויגיע אליהן מיד קאמר וכלשון התוס׳ הנ״ל וקאי אמכשולות שכתב רבינו לפני זה (בסי״ג):

ומ״ש או אפילו אם אינן צ״ל אז אפילו כו׳ וכ״כ בס״י וכנ״ל:

ומ״ש אם עמדו שם כששטף נראה להגיה ו׳ וצ״ל ואם עמדו ועבד״ר מ״ש עוד מזה:

(טו) וגדר שעושין בו שכר אגמי נפש עיקרא דדינא איתא שם בפ׳ א״מ ולשון זה לשון המקרא הוא (בישעיה י״ט) והיו שתותיה מדוכאים כל עושי שכר אגמי נפש ופירש הרד״ק שר״ל שסוכרין בפני המים כדי שיקוו המים ויצודו בהם דגים ואגמי נפש ר״ל האגמים שיש בהם דגים וקורא הדגים נפש ורש״י פי׳ בענין אחר ע״ש: